זקני השבט ועינוגים אחרים

הפעם עליתי צפונה כדי לחגוג עם רחל גרץ סולניק המחותנת שלי, את יום הולדתה השבעים.
החגיגה נערכה בבית ביתי וחתני.

וכך, עם סיום המפגש עם הסטודנטים שלי בראשון, נסעתי הביתה, החלפתי מילה עם בן זוגי ויצאנו לדרך. כשהגענו הייתה השעה כמעט 19:00, ובני המשפחה המבוגרים כבר ישבו ליד השולחן שהתחיל להיות מועמס בכל טוב הארץ והגליל במיוחד. התבוננתי רגע לפני שהרמנו כוסית, והבנתי שאני בעצם נוכחת בפגישת מחזור של בני גילי פחות או יותר (גם לבן זוגי מלאו כבר שבעים). הרבה שיער לבן, הישגים שהושגו, כשלונות שזוכרים או שנדחקו לקרן זווית, וגם התבוננות אחרת בהישג הכי גדול – המשפחה.

לצורך הקינוח, עלינו אל הגג, שנבנה כמרפסת נהדרת שכוכבים תלויים לראשה, וגגות בתים צנועי קומה וצמרות עצים – מסביב. עינוגי השולחן המתוקים שהוגשו שם, נכרכו באיסורים, וכך נותרו צלחות מהססות במיוחד לגבי המנות האחרונות. החלטתי לטעום בכל זאת. לא מנה הגונה, אבל גם זה היה לברכה נקודתית.

עופות לילה נעו. רק מי שיושב על הגג הגלילי, מבין את החויה. היה קריר.

בלילה נסענו ללון באחוזת שולמית. מקום בן 4 חדרי אירוח. שביתות הנשק עם הסורים נחתמו שם, עם תום מלחמת השחרור, ובאלבום ישן שהראה לנו מואיס, בן המקום ומנהלו, נראו אנשים במדים משונים, ביניהם משה דיין, חותמים על ההסכמים. הארץ הייתה ראשונית ושוממת, אורות חצור לא נראו, כי עדיין לא הוקמה.

היום בצהרים, משיצאנו בדרכנו הביתה, שלחנו מבטים אחרונים אל שדות התירס הירוקים, אל המטעים, וטעם הדובדנים עדיין בפינו.

שמתי לב שוב, שלכל גיל יש את השמחות שלו. לי היה נעים לראות את בני המשפחה סביב השולחן, את הנכדים העוסקים בעניינים, את ה"מחזור" הכמעט הומוגני מבחינת גיל, ואת הנופים שפעם עשיתי ברגל, והפעם חלפתי על פניהם במכונית.

פעמיים לקחנו במכונית, בטרמפ, אנשים צעירים, אחד יצא לעבודתו מעמיעד לקיאקים של כפר בלום, והאחר יצא משדה נחמיה למחנים. על כתפי שניהם נחו תרמילים כבדים. התרמילים שלנו, קטנים וקלים יותר – היו בבגאז' וכמעט שלא על הכתפיים. ככה זה, כל גיל, משקלו ומטלותיו.