פולין ארץ ירוקה

האגדה מספרת שאמא שלי ואבא שלי נולדו משני צידי הכביש שמוליך ללובלין, ואכן ראיתי זאת במו עיני. הם היו קרובים רחוקים, ובנעוריו אבא חיזר אחרי אימא ואימא לא נענתה לו.

אמא הדסה נולדה בעיירה באראנוב לשמואל קשונשקה ולאסתר לבית שליפקה, אבא משה נולד בעיירה ריקי לאברהם רובינשטיין ולדבורה לבית צוקרקופ.

שניהם בנו משפחות. אבא התחתן עם בלומה לבית רוטהולץ ונולדו לו שני בנים: אברהם (על שם סבא שלי, אביו של אבא) ושלמה (ע"ש אביה של אשתו של אבא) ובת אחת: רחל לאה. אמא התחתנה עם איש ששמו לא ידוע לי וילדה שני בנים, ייתכן שלאחד מהם קראו דוד. שניהם חשבו שלגדל ילדים ולדאוג להם – תהיה המשימה העיקרית של חייהם. היו להם גם משפחות עניפות: הורים, אחים, אחיות, דודים, דודות, בני דודים ועוד.

הם טעו. מטוסים גרמניים חיסלו את פולין העצמאית במהירות, ב"בליץ" אחד, וכך נמוגו גם תקוותיהם.

אבא מצא את עצמו במחנה כפייה. ילדיו ואשתו סיימו את חייהם כנראה באחד ממחנות ההשמדה (טרבלינקה? סוביבור?). נראה שאימו אפילו לא הגיעה לשם. מכל משפחתו העניפה – הוא נותר לבדו חוץ משני אחים שכבר הספיקו לעלות ארצה.

בעלה של אימא נורה בתחילת המלחמה והיא נשארה עם שני ילדים. רוב אנשי העיירה שלא נורו סתם כך ברחוב, וכל בני המשפחה שלה, מתו במחנה ההשמדה בלז'ץ. היא הצליחה לברוח ליער הסמוך והתקיימה שם עם קבוצה קטנה של יהודים ופרטיזנים עד כשלושה חודשים לפני תום המלחמה. פולנים גילו את המתבן שבו התגוררו, ולקראת בוקר, בשלג עמוק במיוחד התקיפו את המתבן.

אימא נותרה לבדה. מכל העיירה שלה נותרו עשרה יהודים ששלושה מהם התאבדו בתום המלחמה. את שארית המלחמה עשתה בבונקר עם ילדה שניצלה ומאוחר יותר עלתה גם היא ארצה. 

מיד אחרי המלחמה, אימא ואבא נפגשו ונישאו. הם הקימו משפחה חדשה שבה אני הבכורה. יש לי גם אח. אחרי שהות של שנתיים באיטליה, בה עזרו להעלות  את הפליטים, עלו גם הם לארץ הצהובה הזו, שלא קיבלה אותם בברכה. הם היו "אבק אדם" ו"אוד ניצל". הרבה השפלה עברה המשפחה שלי כאן, ובסופו של דבר גדלנו בקריית חיים המערבית שהייתה מקום מקלט לרבים כמותינו.

בהיותי בת פחות משש ואחי בן שלוש וחצי – אימא התאבדה.

שנה בבית יתומים "גאולה" שבחיפה, ואבא  נישא מחדש לעולה חדשה מצרפת, אימא דינה, שגם היא איבדה את בעלה שהיה רופא של המחתרת בליון.

ידעתי שעלי לקלוט אותה היטב, גם היא לא התקבלה כאן בברכה. האשה המבוססת הזו, חיה כאן חיים פשוטים כשרק התמונות מספרות את הפאר שחלף. היא סבלה כאן מאד לא רק מהחמסינים, אלא גם מהבוטות של התרבות המקומית והלא מנומסת.

גורלם של כל העולים החדשים שמגיעים ארצה דומה. רק יחידי סגולה חושבים שיש להם זכות מיוחדת "לסבול" מהקולטים, ולא חשוב אם הם ממרוקו, אתיופיה או רוסיה. בעצם כולם סובלים ממשבר הגירה ומהתנשאות של אלה שיודעים את השפה ומנהגי המקום. קשה במיוחד היה סבלם של ניצולי השואה שציפו לקבלת פנים חמה ומחבקת, והתקבלו בדי.די.טי ומעברות.

שנים אחרי שכל ההורים שלי נפטרו לעולמם, רק בשנה שחלפה, העזתי ונסעתי לפולין. החסידות בנו קיני ענק מעל כל אנטנה, המרחבים היו ירוקים ורחבים. שפלה גדולה בפולין. לבתים הכפריים היו גגות מפח, כאלה שאבא סיפר עליהם. הערים, העיירות והכפרים – השאירו את הסימנים היהודיים כי הם מושכים תיירים. מצבות מסוימות נשמרו, אחרות נהרסו.

הסיור עצוב היה. פולין ארץ ירוקה, השביתה לעד את שמחת של הורי.

זהו יום השואה הפרטי שלי.

וכל שנה והכאב חוזר ובא ומתייצב בצורה מאד מדויקת, ותמיד תמיד מעלה עוד שאלות ורגשות.

4 תגובות to “פולין ארץ ירוקה”

  1. מירה Says:

    בכל שנה הכאב שב ומתייצב.
    רבים חיו יום יום את הכאב בארץ לא קלה זו ויש שלא יכלו לו.
    קשה לאסוף את התמונות והסיפורים אחד לאחד הלב כבד והיד רועד, הדמעות נאספות אצלי בדממה.
    אף אחד לא יוכל לתאר במילים את הכאב שעברה אימך יום יום בניסיון לחיות.

    הורי וסבתותי עברו בצפון אפריקה עבודות כפיה מחלות רעב ומוות במחנה גרמני בגבול תוניס לוב.
    אמי לא הצליחה לצאת ממחלתה לפני 10 חודשים ובאמתחתה כאב רב של ילדה בת 8 בכורה, המנסה להציל אמה החולה ואחים קטנטנים. הזהב הרב שהיה עימם ,למזלם,סייע במעט לחם, אך אביה לא שרד.
    כל חייה אמי סבלה ואבי שתק בעדינות.
    היום שניהם אינם. אולי כך הוקל להם?
    הם כה חסרים לי.

  2. benziv Says:

    מירה יקרה!
    כמה כאב יש אצל כל אחד ואחד כמעט כאן, בארץ הזו, כמו שאת כותבת. וכמה מעט אנחנו יודעים על השואה של יהודי צפון אפריקה, שהייתה בוודאי צהובה יותר אבל כואבת גם כן. אני יודעת שהיום יש כבר יותר מידע, אבל לא מספיק.
    וכן, אימא שלי מאד סבלה, וכילדה קטנה כבר הייתי פסיכולוגית שלה. היא הייתה בורחת ואני בעקבותיה – מרגיעה אותה ולא יודעת ממה.
    מכאן הלימודים שלי. לא הצלחתי להיות פסיכולוגית קלינית כי הכאב היה רב מידי. העדפתי לעבוד עם אנשים בריאים ושלמים שיש להם בעיות של עבודה.
    קשה להגיד, אבל יכול להיות שבמותה ציוותה לנו חיים קצת יותר נורמאליים. עכשיו שבגרתי ואני לא לחוצה מלגדל ילדים ולבנות קריירה, אימא שלי ובכלל הורי – הרבה יותר נוכחים.
    תודה על ההתייחסות שלך.

  3. מירה Says:

    חיבוק לך . וחיבוק לתגובתך.
    מקווה רק לטוב עבור כל אחד מאיתנו.

  4. benziv Says:

    אמן ואמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: