בדידותם של רצים למרחקים ארוכים

שולמית אפפל, מתארת את הבדידות, מופגת באמצעים אלקטרוניים שיוצרים רשתות של בודדים אחרים. כך לפחות קראתי אני (שורת הסטטוס הארוכה ביותר, http://shulamitapfel.wordpress.com), והדברים שלה נגעו בי מאד…

אחר כך עיינתי במייל של חברתי, קוני, שגרה רחוק מאד ממני, בפניקס אריזונה.

בעלה, חולה הפרקינסון נמצא במוסד סיעודי. מכתבים ענייניים מתארים את מצבו. בין המשפטים המיוחדים שלה, היא מתארת את הכלבה שלהם, פרינסס, מלקקת את ידיו עד שהוא נרדם. היא עצמה בודדה, הוא לא. בעצם, למה אני אומרת בודדה?

כשהכרתי אותה באחד מקורסי הגשטלט הבינלאומיים, הייתה 'וייס פרזידנט' של חברה גדולה מאד וגרה בבריסל. האישה ראתה עולם, יש לה חברים, יש לה ילדים מאומצים כולל אלה של בעלה.

ובכל זאת, כשאני קוראת את השורות שלה, המוזיקה מספרת לי, על בדידותה שלה, של הרצה למרחקים ארוכים.

ואני בצד השני של הגלובוס, וגם אם הייתי לידה, ספק אם יכולתי לעזור לה.

גורלם של אנשים. גם של רצים למרחקים ארוכים.