קומדיה קלילה
צרפת של שנות השישים
נוסטלגיה,
עוזרות – בית
בקומה השישית
אז מה כבר יש לצפות?
ובכן, הגיבורה – עוזרת צעירה
יפה, נבונה וספרדיה
והגיבור צרפתי
מבוגר, תמים, ואדון
איך ימצא זה נתיבים לליבה של זו?
לבמאי שהוא גם התסריטאי, פיליפ לה גה
פתרונים
סרטון חביב למאמינים באדם ובאפשרות לנוע בין מעמדות.
תורכיה אהובתי
אולי תוותרי
תראה כמה אנחנו רוצים
להיות שוב חברים
תורכיה אהובתי
מה יש לך נגדי?
הנה אנשיך פצועים
ואנחנו לעזור – כה מתגעגעים
תורכיה אהובתי
למדתי את שלי
עכשיו הכלים עומדים מוכנים
ואם תגידי כן – אנחנו באים
ומתחנפים
כמה שרק תרצי.
תורכיה יקרה מאד שלי
פתחי את שעריך
אנא פתחי
שישי בבוקר, כשאין לי יותר מידי עומס, אני צועדת עם ירדנה, וכבר חזרתי לצעידות שלנו, והוספתי להן הפסקות באמצע, כיוון שבין עיר ימים לבין פולג, ניטעו ספסלים חומים ברוחב לב ויד, ואני עדיין זקוקה למנוחה.
אחר כך אני נוהגת לחזור הביתה, לאכול משהו כמו סלט + ביצה + קקאו (שאני מכינה מאבקה ללא סוכר), והפינוק העיקרי מגיע : העיתונים.
בדרך כלל תוך שעתיים אני מסיימת את עיתון השבת.
הפעם, מצאתי כותרת מדליקה, במוסף תרבות וספרות של הארץ. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה שכתבה אסתי אדיבי שושן. כבר שנים שאני מתאבלת על מות ה"אנחנו" שהכרתי פעם, שהמריץ אותי, שהצעיד אותי קדימה, שנתן לי מטרות. גם אני הצטרפתי ל"אני" וראיתי איך הדור החדש מכיר את האני והוא מריץ אותו, ואילו האנחנו הלך והצטמק. ופתאום באה המחאה הנפלאה הזו, ודפני היזמת, בראשה, והכל התהפך. פתאום יצא האנחנו מהמחילות שהוא נח בהן.
הכתבה מנתחת את "שירון המהפכה, שירת האוהלים". לא ראיתי. לא קראתי. אבל בינתיים נדלקתי. הכל בגלל הכותרת. בהמשך אחפש ואקרא.
ובינתיים לאסתי אדיבי שושן – התודה. המילים האלה, הכותרת הזו, המחאה הזו – עשו לי את יום השישי האחרון.
אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.
כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשיים פוליטיים.
כך כתבה ויסלבה שימבורסקה, מזמן, ונכון מה שכתבה. כך היא הישיבה בשדרות רוטשילד וכך כל התנהגות אחרת.
אנחנו אכן חיים בתקופה פוליטית, גם אם המוחים לא רוצים את מי שמגדירים את עצמם כפוליטיקאים.
עוד אומרת ויסלבה:
כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותיך השתמעות
פוליטיים
אף בלכתך בסבך היער
אתה צועד צעדים פוליטיים
על קרקע פוליטי.
ולפי דעתי, העניין הוא רק עניין של מודעות. יש מי שלא ערים לזה שלכל מעשיהם או שתיקותיהם יש השתמעויות פוליטיות. זה הרבה יותר ברור להם – כשישנים ע ל מזרונים ברחוב.
אני מקווה שהמחאה תצליח. אני לא רוצה לשתוק. אני גם לא רוצה לבוא ולהצטרף, פיזית. אני מסתפקת כרגע בכתיבה בבלוג.
פגשתי אותו אחרי שנים.
הוא כבר ממש לא נראה כמו עלם החמודות וחורז השירים הרומנטיים של אז,
עכשיו הוא איש זקן, גביניו עבים, ורק העיניים נשארו שם, יפות כזיכרון.
אחר כך הלכתי לכתוב ומצאתי שוב שהכתיבה היא עסק בודד מאד, לעיתים.
הצטערתי שאין הדים, שיענו לי.
מחמם את הלב: אומנים נוקטים עמדה ומצטרפים באופן כזה או אחר לשביתת העו"סים. אלה שהאנשים כאן – חשובים להם, מוסיפים את קולם והשפעתם למאבק.
אני מקווה שאפשר יהיה לראות אומנים רבים נוספים. הייתי רוצה לראות סופרים. משוררים. הייתי רוצה לראות עמותות שמטפלות באלה שנדחו לשוליים.
אין כמו עובדים סוציאליים לשמור על מה שנמצא לעיתים קרובות בתחתית, ואין כמו אנשי רוח ותרבות, לתמוך בהם, לפחות רגשית ולהעלות את המודעות.
צורם על רקע הדיווחים על שכר הבכירים במשק, ראו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3680278,00.html
מחר אכתוב על קארבר, שרוב סיפוריו הם סיפוריהם של אנשים שחיים בשוליים (סיכום של הסיפורים שמופיעים בספר "סיפורים אחרונים").
אני אוהבת את הכתיבה של קארבר. גם את השירים שלו, גם את הסיפורים. הייתי רוצה לכתוב כמוהו, אבל זה ממש לא פשוט. לא מדובר כאן רק בשפה בגובה העיניים, ללא הרואיזם, אלא גם באיכות יוצאת מגדר הרגיל של הבנת תהליכים אנושיים וספרותיים.
לקרבר כתיבה רזה ומהודקת, מינימליסטית. צ'כוב אמר ש"כתוב היטב, פירושו מחוק היטב", ובעקבותיו אמר גם גורדון ליש (מי שערך את כתבי קרבר): אם אתה יכול לכתוב ב-20 מילים וב-50 מילים, בחר את העשרים. אני אוהבת את הציטוטים האלה. הם בהחלט נר לרגלי.
המחמאה הכי גדולה הייתה שהכתיבה שלי מזכירה את זו שלו, וקיבלתי אותה מסופר שלא ידע שאני אוהבת את קארבר.
אתמול הייתה לי הזדמנות לשתף את חברי למועדון הספר, במה שאני אוהבת אצלו. את החומרים מצאתי במקומות שונים, בספרים שונים, ובפרסומים באינטרנט.
ובין השאר אמרתי לגביו:
קרבר הושווה להמינגווי (גם הוא הושפע מצ'כוב), ולא אהב את ההשוואה. הוא היה הרבה יותר שמח לו היו מדגישים את השפעתו של צ'כוב, שכמוהו, נולד למשפחה קשת יום, וכתב סיפורים קצרים.
הוא נולד בקלצקני, אורגון, ליד נהר קולומביה, במאי 1938, וגדל בוושינגטון למשפחה ממעמד הפועלים. אימו עבדה כמלצרית, אביו היה אלכוהוליסט, ועבד במנסרה, והוא עזר לו בעבודתו, שהתבצעה בקליפורניה. הוא היה גם נער שליחויות. יש אתרים שאומרים שעבד גם בחדרי מתים, בניקיון. הקשר עם אביו היה מורכב, אבל התברך בסיפורים רבים, כולל סיפורים על סבו שלחם במלחמת האזרחים משני צידי המתרס.
יש אומרים שנולד כמשורר, הוא עצמו לא חשב כך, ואמר שאם היה צריך להחליט מה הוא יותר, היה בוחר בפרוזה. הסיפור הקצר נראה לו כצורת הספרות היחידה שמרשים לו חיי המצוקה שלו: "הייתי חייב להתיישב ולכתוב משהו שיכולתי לגמור עכשיו, הלילה, או לפחות למחרת בלילה, לא יאוחר מזה, אחרי שאני חוזר מהעבודה ולפני שאני מאבד עניין" (לאחר מכן היה חוזר ומשכתב עשרות פעמים). ואחר כך בקפדנות ובתשומת לב אינסופית הוא הפך מה שנראה כסיפורים פשוטים ליצירות אמנות.
בגיל 18 נישא לאשתו הראשונה, מאריאן בורק, שהייתה בת 16 וחצי שנה לאחר מכן נולדה ביתו. בהמשך נולד בנו. אשתו, שלמדה בפנימייה פרטית וידעה: לטינית, גרמנית, כימיה, פיזיקה, היסטוריה ושקספיר (כמו שמסופר עליה בפשטידת שחרורים), עבדה בעבודות שונות החל ממלצרות וכלה בהוראה, פירנסה, ותמיד הרוויחה יותר ממנו. יש אומרים שהמשפחה הראשונה שהקים, הוקרבה לאומנותו וחלק מהיצירה שלו מתייחס לזה. הוא למד כתיבה יוצרת במקומות שונים, בין השאר אצל ג'ון גרדנר, שתמיד אמר עליו שכל אימת שכתב הרגיש אותו מציץ לו מעבר לכתפו.
בהיותו בן 22 פורסם סיפורו הראשון. מאז פרסם בהתמדה, וספג מכות כלכליות קשות. הוא פשט רגל פעמיים וחזר לעבוד בעבודות מזדמנות. אחרי שהפסיק לשתות עבר לוושינגטון.
ב-1977, הוויסקי, הרס את המשפחה שלו וגם את הכבד, אם כי גם הביא לו תכנים רבים ליצירתו. ביוני אותה שנה הוא חדל לשתות ואמר: "אני מניח שסתם רציתי לחיות". ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא פגש את טס וב78 הם עברו לגור יחד. ב83 הוא התגרש ממריאו. 5 שנים אחר כך אובחן כחולה סרטן ראות. זה לא הפתיע אותו, כמי שתיאר את עצמו כ"סיגריה שצמוד לה איש". הורידו שני שליש מהריאות שלו, מה שלא מנע את הגידול במח. הוא וטס נסעו לנבדה ונישאו שם. השירים האחרונים מלאי פחד, אבל לא מלאי רחמים עצמיים.
קארבר לא חיי "חיים רחבי יריעה", כאלה שבהם אפשר לקום בבוקר, לחשוב על מה שנכתב אתמול, להסתכל שעה שעתיים בגבעות הירוקות, למחוק, לחשוב, לכתוב. באופן הזה ההכרח יוצר את הסגנון, והסגנון הופך לחרב שמשנה את החיים של הכותב.
גורדון ליש ערך את כתביו עד לנישואיו עם טס, הוא כמעט לא דיבר עליו בפומבי אבל באחת ההזדמנויות אמר:
he is remarkably smart and sensitive to the needs of a manuscript. He' s a good editor. Maybe he's a great editor. All I know for sure it that he's my editor and my friend, and I'm glad on both counts."
בישראל שהה כשנה וחצי, לאחר שאשתו השנייה טס גלגר, קיבלה מלגה. הם התגוררו ברמת אביב, אם כי יש שאומרים שזו בעצם הייתה יפו.
המשך יבוא…
א'
אנחנו חברות שנים על גבי שנים, על גבי שנים. מן הימים שלמדנו באוניברסיטה, ומן הימים שנפגשנו לראשונה בבית שלי, בקבוצה להעלאת תודעה פמיניסטית, יחד עם מרילין ספר, שהייתה אז עדיין דוקטור צעירה לפסיכולוגיה והיום היא כבר פרופ' וגימלאית.
לשתינו, כבר לא הייתה באותן הימים אימא, ועדיין היה אבא. ושתינו דיברנו על המשפחות שלנו שנעקרו באחת משם, ארצות הפלגים והמים, ובאו אל הארץ הזו שבמדבר. והייתה שפה משותפת לשתיים שהיינו, היא שאימא שלה התחבאה באמסטרדם, שבהולנד, בארון, ואימא שלי ביער שבלובלין, של פולין.
ב'
והימים עברו. וגידלנו ילדים. ועברנו מתפקיד לתפקיד, אבל איכשהו שמרנו תמיד על קשר. בעיקר בזכותה של נורית חברתי, שאף פעם לא שוכחת. ולכן לא תמהתי מאד, כשבשיר שכתבה, אחד מיני רבים, אני מופיעה כ"חברתי":
בוקר / נורית כהנא
במין אצטגנינות שאור
הוא תויה מתחור
יום כזה, כלי
הודיה למערכת רשום
בעלת השלכות כשברחוב
שוטר אפוף הלת
המקצוע קורא 17
18. על מדפי
הסופרסל מוצרי לואי
ונפש. בדרך, תוך
שאני חוזרת ומהרהרת
בה, פגשתי את
חברתי, את חברתי
פגשתי.
(מתוך "הקרנת חצות", הוצאת ירון גולן נורית כהנא היא משוררת ישראלית ילידת 1948 )
ג'
והנה היום, רחוקות זו מזו גאוגרפית (אבל רק כך), בערוץ הראשון של רשת א', 07:00 בבוקר, אנחנו שוב נפגשות, כשנורית מספרת על המשפחה שלה.
עם כל הדרך שהלכנו יחד, אני דולה פרטים חדשים, וחושבת שיכול להיות שהסבא שלי מצד אימי, שלח גזעי עצים כרותים, ממזרח אירופה, לסבא שלה, מצד אימה, שחיכה להם בגרמניה, בצד השני של המים הרבים, ובכלל היו להם עסקים משותפים. היו אלה ימים טובים של כלכלה אחרת, וחיים קלים יותר. ורק אחר כך באה כל המהומה, והם גורשו מגן העדן הקריר שלהם. אבל כל זה כמובן יציר דימיוני, וקרוב לוודאי ששני הסבים שלנו לא נפגשו אף פעם, למרות שעסקו בסחר עצים, משני צידי המים.
מאד ממליצה לשמוע את נורית, חברתי הטובה, מספרת בקול רך ושקט, את תולדות המשפחה.
הכל פרוש עכשיו לפניכם:
http://www.iba.org.il/media/?recorded=117&starting=beit_horay
ד'
והחברות נמשכת. ותמשך.
הם עודם שם, גומעים אולי מהיין, ומדברים על המילים, על המשפטים, על דם הלב.
אני כבר רחוקה, ספונה בקומה השמינית שלי, וכל כך שמחה שהייתי שם.
תודה לך, שולמית, שהזמנת (באמצעות הבלוג). זאת לי פעם ראשונה שאני נענית להזמנה כזו. תודה שזיהית אותי ככה ברחוב. אולי בשביל זה צריך עין טובה של משוררת…
ה"אולם", הכסאות הכתומים, האוירה, האנשים, ובעיקר המילים שלך ושל יותם – עשו לי את החוייה.
והיה שיר אחד שהסביר לי במיוחד מה אני מרגישה. השיר על ההתקרבות וההיעלבות. תפרסמי אותו?
מזל טוב ותודה.
וכך היא כותבת שם (http://shulamitapfel.wordpress.com:80/2010/12/24/יולנדה-סילבה-גומז-3/) בין הרבה מילים אחרות: "כשנולדתי אימי כבר לא הייתה בין החיים".
איזה משפט חזק.
מבטא את מה שאני מבינה היום על אימי.
וכל כך חבל לי שיש עוד הרבה מקרים כאלה. מידי פעם אני שומעת על זה.
לעיתים אני שומעת גם סיפורים אופטימיים: אמהות חוזרות לפעמים לחיים. אבל זה נדיר מאד.
מאד ממליצה על הבלוג של שולמית אפל. אף פעם אני לא מתאכזבת שם.
החיים בארגונים 