המספר מתחיל לדבר על מסורים. "המסורים המופעלים בידי אדם אחד טרם הגיעו ליערות נורווגיה בשנת 1948" (עמ' 73), הנה, אני קוראת וחושבת על שמואל משה. גם לפולין לא הגיעו מסורים כאלה, אולי אפילו עד שנים מאוחרות יותר.
ומכאן בערך מתחילה ההתענינות שלי בספר הטוב הזה לעלות. ואני ממשיכה וקוראת: "כשביקש אבי לכרות את עצי היער שסביב הבקתה באותו קיץ לפני שנים רבות, התבצעה העבודה כפי שהתבצעה מאז ומעולם באזורים האלה: כמה גברים מניפים מסור שחותך בניצב…". זהו, עכשיו אני אוספת כל פרור, מריחה את העצים ביער, מריחה את זעת הגברים העובדים בו מבוקר עד ערב, מבינה שאומנם אני קוראת על כריתת עצים בנורווגיה, אבל הצוהר הנפתח גדול הרבה יותר.
אולי הייתי בשלה לזה גם פעם, אולי אפילו קראתי סיפורים על כריתת עצים ומשלוחם על גבי זרמי מים לייעודם, אבל אין ספק שכל אלה נשכחו ממני, ועכשיו אני מתעוררת לרעש מסורים, ורואה איך על גזעי העצים מוטבעים כתובות וסמלים של הבעלים או היעדים אליהם אלה צריכים להגיע.
ואני מתרגשת.
אף פעם לא הבנתי בדיוק איך סבא שלי עבד, אבל עכשיו שמואל משה קשונשקה (ספר), עולה מתוך הדפים, מתייצב מולי, ואומר: את רואה איזו עבודה מסוכנת הייתה לי? ואני אומרת לו: גם מתוחכמת.. איך הגעתם לזה? האם גם אבא שלך עשה את אותו הדבר? והכתף שלך – תוצאה של תאונה?
בסיפורים על סבים (לי יש רק מתי מעט כאלה, ואלה כבר פורסמו בספר שלי: פריכיות אורז), יכולים בדרך כלל אנשים להבין מה עשה הסבא, אם נשארים באותו אזור גאוגרפי שבו הוא חי, או שהמקצוע שרד.
סבא שלי, השיט את גזעי העצים שכרת, על מימי הויסלה. גם אצלו עבדו אנשים, כיוון שכריתת יער לא יכולה להתבצע על ידי איש אחד. אצלו נבנו מבני העץ שפורקו מאוחר יותר ונמסרו להרכבה מחודשת על ידי הרוכשים של הבתים האלה.
יתרונו של הספר הזה, עבורי, שהוא משלים לי פערים, מספר את מה שלא סופר, מחיה את הסבא שלי, ולו לפרקים מספר. אומר לי מה היה ואיך היה. מעביר לי בישראל, את הריח של העצים הכרותים של פולין, דרך נורווגיה.
ואם יש טעויות שלי והשלכות שגויות, אני בטוחה שהן לא גדולות.
סבא שלי חי שוב. אני זוכרת אותו דרך דפים. סוג של יזכור. וחמימות מוחשית יותר – גם.
החיים בארגונים 