ערב בחוף הבונים, יומולדת 60

לנירה חברתי יומולדת, 60.

החברים והמשפחה, כארבעים איש ואישה, יצאו אל חוף הבונים. ארץ ישראל היפה, הייתה קצת יותר ריקה כשהתחלנו, וקצת יותר מלאה כשסיימנו. אוהלים, אוהלים נערמו סביבנו. ים של אפור הלך והצטופף על החוף.

חשבתי שכיף גדול לבוא לשם עם ילדים, אבל… צריך לשכוח מפרטיות: אין מקום. אוהל ליד אוהל. כולם מחובקים במין חיבוק גדול, ארצי, כשמוזיקת הרקע היא של המים, ושל הכרוז שמברך את הבאים לשמורה ואומר שהחוף אינו מוכרז ואין בו שרותי הצלה.

ואילו אנחנו ישבנו במקום שהקימה אחת הקיטנות שנהנתה שם בבוקר, קורת גג לראשינו, שולחן ארוך שעליו נפרשו כל טוב הארץ שהביאו החברים, והרבה "מה נשמע"? ו"שנים שלא התראינו".

 לא נשארנו לבוקר, כמו אלה באהלים. בערב, אחרי שהשמש שקעה ועוד קצת,  התנענו את המכונית ויצאנו לישון על מזרון עשוי היטב, וסביבה פרטית יותר.

והיה ערב והיה לילה והיה טוב ועכשיו טוב.

עמוק העצב בעיניים?

הפגישה עם העצב, העמוק, יכולה להופיע ככה סתם. אולי בגלל הרבה שמש, אולי בגלל רגע של שקט, אולי בגלל עומס החום. ואולי בגלל משהו שמישהו אמר. ואולי בגללל משהו שמישהו לא אמר. ואולי הוא מופיע כי הוא צריך להופיע. אולי בגלל שבאמת איך בכלל אפשר שלא יופיע אחרי שרוב החיים הם גם עיסוק בהכחשה מפני מה שלא נח ולא רוצים לדבר עליו: בגלל המוות. מכאן שאין ברירה אלא להתעצב. כי כל יום הוא נס שהיה ולא בטוח בכלל שיחזור מחר ואפילו בעוד רגע.

ומן הצד השני, מופיעה השמחה. וגם היא יכולה להתרחש ככה סתם. אולי בגלל השמש, אולי בגלל רגע של שקט, אולי בגלל החום. ואולי בגלל משהו שמישהו אמר. ואולי בגללל משהו שמישהו לא אמר. ואולי היא מופיעה כי היא צריכה להופיע. אולי בגלל שבאמת איך בכלל אפשר שלא תופיע אחרי שרוב החיים הם גם עיסוק בהכחשה מפני מה שלא נח ולא רוצים לדבר עליו: המוות. מכאן שאין ברירה אלא לשמוח. כי כל יום הוא נס. ואיזה יופי שהתרחש!

מציאויות מרובות – כלי/מדריך ליועצים ארגוניים

את השאלות הרשומות מטה, אני שואלת בכל פעם שאני נכנסת לארגון, או שומעת עליו מאנשים שאני יועצת להם.

אחת ה"הפתעות" שאני מגלה, היא בדיוק סביב המונח "מציאויות מרובות", שמתייחסת לעובדה שכל אחד מהאנשים חי בעולם משלו.

ולכן טוב שיש ערכת שאלות מוכנה מראש, עליה ניתן להוסיף כמובן עוד:

1. איך זה שאחרים רואים בצורה כל כך שונה ממני את ההתרחשות?

2. אם אני מניחה שיש לכולנו מטרה משותפת, איך זה שאין לנו תמונה אחת של המצב ומה צריך להיעשות?

3. איך זה שאנשים מסוימים לא קיבלו את המטרה, התהליך או המבנה הרצוי להם עצמם (לפחות כמו שאני רואה אותם)?

4. האם יש משהו בעל ערך בכל אחת מהתפיסות האחרות המוצגות ע"י האנשים? האם אפשר להשיג תרומה?

5. איך והאם ליצור מציאות אחרת – משותפת יותר לכולם? מה זה צריך להיות – המציאות הזו? איך תראה?

אחרי שגמרתי לשאול את השאלות האלה – אני תמיד מבינה יותר. כלי טוב.

בין מצוי לרצוי

ככה מתגלגל לו העולם: בין מצוי לרצוי.

אני פוגשת אותו יום יום ביעוץ.

לפעמים אני מוצאת שסגנון חיים שלם יכול להתיישב במרווח הזה בין מה ש"יש לי" לבין "מה  שהייתי רוצה", ולמרר את החיים. ואז העניין הזה נשפך וגולש לעבר הכל: המסעדה שנבחרה, מקום הישיבה, האוכל שהוגש, הבוס או הבוסית, התפקיד, המערכת כולה, העמיתים, ה-כ-ל.

לפעמים צריך לשוט במרווח הזה ולגלות שמה שרוצים ממני, זו שיושבת ממול, הוא להרחיב את הפער בעוד קצת, ולבקש ממני לדבר על הפערים. בשום פנים ואופן לא להסתפק במה שיש.

כמה התרחקנו מעצמנו ואולי זה בדיוק מה שהניע אנשים תמיד… לחפשים פערים, לרוב כדי לשפר ולהשתפר.

כשהלחות גבוהה

המוזות שותקות. הן צריכות מזג אויר נעים.

ולא שאין גרויים. העולם מלא. הליקופטר צונח מהשמים והורי הנעדרים כבר קיבלו בשקט יחסי את ההודעה, תאונות של פגע וברח ממשיכות להשאיר ילד בן 3 בשטח, וכאילו הנורמות השתנו בלי ששמנו לב. החשוד משחזר, ואומר ומסביר את שעשה. אולי גם למה. כוכבים נולדים – וממשיכים להיוולד ורות סירקיס מבשלת, הפעם על המסך הקטן. תורכיה היא אווט, רומניה – אין. שידורים מיוחדים נולדים. ילדים נמצאים בחופש. ובתוך כל זה הלחות גבוהה. והמוזה שותקת.

מתגרש וכועס? רוצה להעניש? בוחר בילדים

זאת לא הפעם הראשונה שגבר שמתגרש מאשתו בוחר ברצח הילדים כאמצעי ענישה. אז מה אם הם גם שלו?

והסיכוי שלה גם להבין וגם לעצור – קלוש, עד אחרי המעשה.

בדידותם של רצים למרחקים ארוכים

שולמית אפפל, מתארת את הבדידות, מופגת באמצעים אלקטרוניים שיוצרים רשתות של בודדים אחרים. כך לפחות קראתי אני (שורת הסטטוס הארוכה ביותר, http://shulamitapfel.wordpress.com), והדברים שלה נגעו בי מאד…

אחר כך עיינתי במייל של חברתי, קוני, שגרה רחוק מאד ממני, בפניקס אריזונה.

בעלה, חולה הפרקינסון נמצא במוסד סיעודי. מכתבים ענייניים מתארים את מצבו. בין המשפטים המיוחדים שלה, היא מתארת את הכלבה שלהם, פרינסס, מלקקת את ידיו עד שהוא נרדם. היא עצמה בודדה, הוא לא. בעצם, למה אני אומרת בודדה?

כשהכרתי אותה באחד מקורסי הגשטלט הבינלאומיים, הייתה 'וייס פרזידנט' של חברה גדולה מאד וגרה בבריסל. האישה ראתה עולם, יש לה חברים, יש לה ילדים מאומצים כולל אלה של בעלה.

ובכל זאת, כשאני קוראת את השורות שלה, המוזיקה מספרת לי, על בדידותה שלה, של הרצה למרחקים ארוכים.

ואני בצד השני של הגלובוס, וגם אם הייתי לידה, ספק אם יכולתי לעזור לה.

גורלם של אנשים. גם של רצים למרחקים ארוכים.

החיים מתוך גיבנת

אפשר לחיות ולראות את כל העולם מתוך גיבנת. אני מכירה אנשים כאלה. המשקפיים שלהם הם משקפי הגיבנת וכמו אישה בהריון שפתאום נראה לה שהעולם מלא בנשים בהריון, כך גם בעלי הגיבנת: העולם נראה מלא בגיבנות. אפילו ילדיהם, שנושאים מסיבות של תורשה ואולי סביבה את הגיבנת של הוריהם, נראים מגובנים עוד יותר.

יש אנשים כאלה.

השלכה קוראים לזה בפסיכולוגיה. דרכם להתמודד עם העולם.

דמן הזול של נשים אתיופיות

כל אשה חמישית מבין הנרצחות היא ממוצא אתיופי. עוד אחת מצאה את דרכה לסופה. יותר משעה חיכתה שיקחו אותה הביתה, כמובטח בתחנה. ומשחשה שלא נושעה, הלכה. ולא ידעה לאן היא הולכת. ואולי ידעה וכבר נמאס לה להתחבא. לחכות.

סטטיסטיקה קשה. ומי יודע במי תפגע מחר? מי האישה הבאה בתור? האם כבר עכשיו היא מסוכסכת עם בעלה? האם כבר עכשיו היא מתלוננת? האם שמה ידוע? מי יודע? מי עוזר לה? איך?

המשמעות היא, כך כתוב עוד, שכשאישה ממוצא אתיופי מגיעה להתלונן, זה כמעט תמיד יכול להיגמר במותה. מי שם לב לזה? האם השוטרים מבינים? יודעים? האם הכל נפטר בדיבור על "העדה הזו"?

ואיזה עולם?!

אחת התשובות, היא קרוב לוודאי: להשקיע. יותר רווחה. יותר עובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים שמבינים את השפה ומכירים את התרבות. יותר עבודה למהגרים. יותר השכלה. יותר חינוך טוב לילדים. יותר עבודה עם התסכול שמביאה כל הגירה. יותר.

אבל כאן, כששר הרווחה יוצא עם כמעט דמעות, חיוור פנים, חסר אונים, מותש – מי עוד נותר לעזור?

בינתיים, עוד ילד אחד, שפניו טושטשו כדי להגן עליו,  יגדל יתום. וכמה עשרות אנשים – ירצו לאמץ אותו.

המגדלאור שיפסיק להאיר

אנשים הולכים במין הליכת עוורים, תנוחת הגוף לא מודעת לאחרים, הולכים ועומדים כמו שהגוף למד להוליך את עצמו, והמבט בעיניים לא ממוקד, ולפעמים חסרות העיינים בכלל ובמקומן רק משקפיים.

הכרתי את המקום היטב.

בנעורי, בשנות השישים, הייתי מתנדבת ומגיעה למקום במוצאי שבת, אוספת עוור אחד או שניים, עולה איתם על האוטובוס המוביל לחיפה, ושם, ברחוב הרצליה היו פוגשים את חבריהם במועדון. אחר כך הייתי מחזירה אותם באוטובוס האחרון וחוזרת הביתה.

עברו ימים רבים.

היום, בערוץ הראשון ראיתי שוב את המקום. וגיליתי שסוגרים אותו. לא יהיה מקום לעיוורים: לעבוד, ללמוד, לבלות.

מיותרים העוורים. וקרוב לוודאי שמספרם קטן וקולם חלש. מי מהם יכול להתנגד לסגירה?

http://www.migdalor.org.il