היא עמדה וישבה על הבמה. מיקרופון לידה. היא קמה. היא ישבה. היא הקרינה. היא השמיעה. היא ניגנה. היא השתתקה.
באולם מלא ישבו בעיקר אנשים מבוגרים, אבל לא רק.
מופע של אישה אחת. בידור, היסטוריה, מוזיקה, מחקר.
וממש מן השאול, בין כל הגלגולים של התקווה, נשמעת שירת ניצולי ברגן בלזן. חצי שירה, שלושת רבעי צעקה. הכי מרגש. הכי כואב.
ואחר כך ממשיכה התנועה. והנורמליות חוזרת לאולם. ואסתרית שוב קמה מן הפסנתר, ושוב חוזרת ומנגנת, שוב מסבירה.
ערב אחר. והבוקר שאחריו היה אחר גם כן.
קשה, קשה לשאת תבניות פתוחות. אני קוראת את העבודות של הסטודנטים שלי. הפרשנות מגיחה מכל פינה. לפרש זה טוב מאד, אבל יש גם אבל מאד גדול…
הנה, מה ציירתי כאן? איזו פרשנות ניתן לתת למה שמופיע כאן:
—–|—————
וכאן?
וכאן?
[[[[[[[[[——-]]]]]]]]]
הקושי שלנו הוא להשאיר את העניין פתוח. הנטייה שלנו היא לסגור. זה כמובן עוזר לנו מאד, וזה כמובן גם מחבל.
הצורך שלי הוא ללמד את הסטודנטים להשאיר שאלה תלויה באוויר, זמן מה – לפני הסגירה, לפני התשובה הסופית. החד משמעית. הבטוחה.
ונכון הדבר גם למנהלים.
חברה, תרשו לסימני השאלה להיות???
כמה עלוב. כמה לא יהודי, כמה ברוטאלי, כמה טרוריסטי, כמה מבייש, כמה אכזרי: "ביצהר החליטו לא לעבור לסדר היום על גל המעצרים ועל ניסיון לעצור את המשך הבנייה בהתנחלות. כמה מתנחלים הגיעו לכפר חווארה הסמוך, יידו אבנים, שרפו שדות וזרעו הרס בגן ילדים ובבתים פרטיים".
אני מתבוננת דרך עיני הנכדים. משפטים כמו:
"כל השבועות האחרונים למדנו על השואה, נמאס לי.."
"המורה שלנו נאצית.."
או דרך עיני הסטודנטים שלי: "הרגשתי בקבוצה כמו בשואה.."
כל אלה אומרים לי שלא לומדים את השואה נכון.
לא יכול להיות כדבר הזה.
גם זילות.
גם אי הבנה.
ומה יש להלין על מדינות אחרות? אנשים רחוקים?
אצלנו צריך לעשות סדר ויפה שעה אחת קודם!
לאחרונה, מצאתי את עצמי בקבוצות שחשו בהשפלה.
התחושה הזו התעוררה בעקבות תרגילים שניתנו.
בקבוצה הראשונה, נתבקשה אחת המשתתפות לעמוד, להגיד את דבריה, ואחר כך לחזור ולהגיד אותם באופן אישי לכל אחד מהחברים והחברות בקבוצה. לדוגמא: נניח שהמשתתפת אמרה משהו כגון: " התוכנית כאן, לא מתאימה לצרכים שלי".
מראש וידאתי שהיא מוכנה לתרגיל. הייתה לה גם אפשרות לעצב אותו.
התחושה שלה הייתה שעצם הבקשה הייתה השפלה. לתחושה הזו היו הדים גם אצל חברים אחרים.
בקבוצה השנייה ביקשתי בסוף הסדנא, שאלה שדיברו יקומו ויצרו מעגל, ובו ידברו על איך היה לדבר בקבוצה. לאחרים, אלה שלא דיברו, הצעתי שגם הם ייצרו מעגל וידברו על איך זה היה לא לדבר. ייתכן אפילו שביקשתי מכל אחת מהקבוצות להיכנס לאמצע, בתורן.
גם כאן הייתה התחושה של אלה שלא דיברו תחושה של השפלה.
שאלתי את עצמי שאלות מספר:
1. האם באמת הייתה כאן השפלה?
2. מתי קבוצה מוכנה לקחת על עצמה את התחושה של השפלה?
3. איך והאם אפשר היה לעשות את זה אחרת?
4. האם מדובר כאן בהשלכה?
5. האם היה כאן איום נתפס?
6. האם הסיטואציה של מנחה מונחה – יוצרת בהכרח סיטואציה שמזמינה תחושת השפלה?
7. האם הסיטואציה הובלה ע"י משתתפים "בעייתיים"?
קצת קראתי בדברי ארווין יאלום (טיפול קבוצתי, תאוריה ומעשה).
מאד אהבתי את פרק 13 שעוסק ב"חברי קבוצה בעייתיים". קיבלתי חומר למחשבה.
בעיקר אהבתי את מה שנכתב כאן על אלה שדוחים עזרה. הם "יודעים" למה. הם "יודעים" מה נכון להם. הם, "יודעים" מה לא נכון להם.
נדמה לי שבמקרה שהבאתי יש שילוב של כמה סוגים של "בעייתיים" שהביאו למצב המתואר.
כמובן שלא אוכל לכתוב יותר, כדי שלא לפגוע בפרטיות של החברים בקבוצה. אני בטוחה שאחזור לנושא באופן אחר.
כך אמר האיש בשער של מועדון הגולף. אמר והוסיף, משהו שלא היה ברור אם הוא חיזור או לא. עוד אמר על עצמו, שהוא כותב שירה. משורר. הנכדים שלי במכונית, ממש לא הפריעו לו. אם יכול היה לעצור אותי עוד, היה עושה זאת.
כשיצאנו, התעקש להקריא לי שיר שחיבר, בשבילי. טוב, לא התעלפתי בגלל המקוריות. ומיהרתי להוציא את הקטן מהגן. מה שלא הפריע לו להמשיך ולהתעקש על הקראת השיר.
נשארתי בספק גדול: כותב שירה? מנסה למצוא מישהי/ו לדבר איתו? סתם מבלבל עד קרוב להטרדה? איכשהו – הראשון, כלומר שהוא כותב שירה – לא נראה כתשובה נכונה.
אחר כך התגלגלנו מצחוק. הנכדה שלי (כמעט בת 14) חשבה שזה דווקא נחמד. אני פחות.
אבל – צחקנו, וזה היה טוב.
בשבילי אושר זה גם:
1. הנכד שלי רץ לקראתי עם רכבת ושואל מה קניתי לו, וכשאני מראה לו חולצה עם אותיות א' ב' הוא מאוכזב כי לא הבאתי לו עוד רכבת, אבל כשאני שואלת אותו אם להחזיר את החולצה הוא אומר שלא, ומחבק אותה.
2. וגם הנכד הגדול, שמוכן לעלות שוב לחדר שלו, ובכל זאת להחליף את החוצה שנשפך עליה שוקו, וללכת לבית הספר נקי.
3. כשיש לי הזדמנות נהדרת כזאת, לעשות 3 ימי בייבי סיטר ולהכיר את הנכדים שלי קצת יותר..
4. וגם להסתלק משם ולעשות את עבודת יומי, רגע אחרי שכולם משובצים במקמותיהם.
5. ולדעת שבעוד כמה ימים, אף אחד לא יעיר אותי בלילה.
אושר (לאו דווקא הסדר הזה):
1. לקום. לצאת להליכה ברגל, ולגלות שהיום הלכתי יותר.
2. לקרוא: מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה.
3. ליהנות מהישג: בעבודה, במטבח, בכתיבה…
4. לצחוק עם הנכדים.
5. לשמוע בשורות טובות, במיוחד מהבנות, אבל לא רק.
6. לראות סרט טוב בבית או בקולנוע.
7. ללמוד משהו חדש, לגלות.
8. אינטימיות.
9. נוסטלגיה.
10. אוכל טוב.
וביום אחר, תהיה הרשימה אחרת.
אומרת אחת המשתתפות: הקבוצה חצויה. נכון.
קבוצה חצויה היא תופעה ידועה. הייתי אומרת שאפשר לדבר אז על קבוצה מקוטבת (גשטלט). נכון הדבר במיוחד כאשר מחצית הקבוצה נמצאת בקוטב אחד והמחצית השניה בקוטב אחר.
במקרים רבים הקבוצה בנויה מפרורים של תת קבוצות.
וכמעט תמיד ניתן למצוא שהאנשים נמצאים במקומות שונים סביב אינטרסים ומציאויות אחרות, כלומר, הקבוצה יכולה להיות חצויה בנושא אחד ובנויה מתת קבוצות רבות בנושא שני.
אני אוהבת לראות את התהליכים האלה של פרוד והתמזגות בתוך קבוצה, ולשאול את עצמי את השאלות הבאות:
1. מה קורה?
2. איך הדברים קורים?
3. האם להתערב מילולית? גופנית? אחרת?
4. אם כן באיזו התערבות לצאת?
5. מה המחיר שהקבוצה, היחידים, ואני – משלמים בכל מצב?
6. מה הרווחים של הקבוצה, היחידים, ואנכי במצב הזה?
7. מהם התהליכים שיכולים להביא לשינוי? להקפאה?
ועוד.
אני אוהבת את המצב הזה, שהוא אף פעם לא מצב של התחלה, ומסמן את התקדמות הקבוצה. היום הייתה לי קבוצה כזו.
לחלקם היה קשה. יש להם תפיסות מעניינות על מהי קבוצה טובה, וכנראה שכך לא נראית בעיניהם קבוצה טובה.
מעניין.
לי היה נהדר!
כך התחילה את המפגש, חגית חוף. המפגש מאד הצליח, מה שאומר שאני עסוקה ברגש כבר מ03:25, לפנות בוקר.
הגעתי למפגש עם תמונות. הוצאתי אותן מהקופסא שבה נארזו. לצורך זה עליתי על הסולם ובהירות רבה, שלא יפול לי הכל על הראש, הורדתי אותה למטה.
בתוך הקופסא, ובשקיות חומות וגדולות, התגלתה לי מחדש המשפחה המצולמת שלי. אחזתי בשקית שנכתב עליה אימא דינה, והוצאתי אותה.
הנה אימא בנישואין ראשונים, הנה אימא אחרי הגרושין ולפני השואה וכך הלאה.
כתבתי וכתבתי. ובלילה, המשיך המח שלי לסרוק את התמונות בשקית.
לפנות בוקר קמתי, לא היה טעם להילחם בשינה. קראתי את העיתון, הוא כבר היה מונח ליד הדלת.
ועכשיו אני חוזרת לישון.
החיים בארגונים 