רעב מצד אחד ומשכורות של 3.5 מיליון מצד שני

אפריל 7, 2014

הגעתי לרחיצה של הרכב. האיש שגבה ממני כסף נראה רזה מתמיד. שאלתי את עצמי האם הוא סובל מאנורקסיה, וידעתי שהתשובה כנראה מורכבת פחות: הוא אוכל פחות ממה שאכל בפעם הקודמת שפגשתי אותו.

כשיצאתי מהרחצה – שוחחו ברדיו על הגבלת משכורות, לא יותר מ-3.5 מיליון…

בסדנא שהעברתי היום דיברו על טדי קולק שגר בדירת 2.5 חדרים ולא גנב כספים. הזכרתי את בגין ובן גוריון.

בדרך חזרה שמעתי על ילדים רעבים.

נזכרתי בגעגועים במסעדת ביה"ס א.ד. גורדון, בקריית חיים. הורי לא רצו לרשום אותי אליה, והצלחתי להגיע אליה רק בתורנויות של שיעורי תזונה, עם המורה נחמה. חוץ מזה הייתה גם לאה, שהכינה משקה קקאו מאבקת חלב – לילדים בארוחת עשר.

כמה שפעם דאגו אחרת לדור הצעיר, ואיך הפכה המסעדה למשאת נפש גם של ילדים כמוני, שאכלו בבית.

וכמה שהזתנו הזמנים.

וכמה חבל.

הזדמנות ללמוד גשטלט, אצלי, באורנים

מרץ 3, 2014

בכל פעם שאני מעבירה סדנא, שואלים אותי – אם אפשר ללמוד אצלי גשטלט.

אז הנה, הזדמנות לצפוניים: אני עומדת להתחיל ללמד באורנים.

אם נח לכם ומתאים – אשמח לפגוש אתכם וללמד.

ראו בבקשה פרטים בכתובת:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/academic-units/advanced-studies-faculty/kidum/career/gashtalt/pages/default.aspx

סוף שבוע, 2: עיתון הארץ

פברואר 14, 2014

אז מה אני קוראת:

1. שהאותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים. לא יפה. קשה להאמין איך עובדים עלינו.
2. שיד ימינו של פינטו אומר: העברנו כסף מידי חודש לבקשת ניצב ארביב. לא יפה. מקווה שלא נכון.
3. שהחינוך הפרטי משתלם, לפחות למנהלים: שפרופ' דודי שוורץ, קריית אונו מרוויח 155014 ש"ח לחודש, שרנן הרטמן, מנכ"ל קריית אונו, מרוויח 119188 ש"ח לחודש, סכומים דומים מרוויחים בכירים במרכז האקדמי פרס, שאוריאל רייכמן מרוויח קצת פחות (118379), ושנתניה מרוויחים אנשי המכללה הבכירים פחות ממאה אלך ויותר משמונים וחמש. אני חושבת שזה ממש לא יפה. לא חינוכי. לא דוגמא אישית.

מעניין כמה מרוויחים המתרגלים, עמיתי ההוראה והמרצים הצעירים. אני מרגישה שיש כאן שחיתות שקיבלה לגיטימציה.

4. עקבות לשום מקום: גששים גילו עקבות שהובילו לחשוד שהשחית מטע פלסטינאי, ושום דבר לא קרה. לא יפה.
5. שצווי הריסה מהמנהל – לכולם אבל לא לבכיר במנהל האזרחי. ממש לא יפה.
6. שלא קולטים את האתיופים. בצבא. לא טוב, לא יפה.

ויש גם דברים יפים כמו למשל שדורנר, השופטת הרהוטה מעמידה את עצמה לבחירות לנשיאות.

אבל זה לא מספיק לי ואני עוברת למדורי הספרות.
נדמה לי ששם אוכל להתחמק מהכיעור הרע.

את הספר "דברי מתיקה" סיימתי. נראה במה אתמקד עוד מעט.

סוף שבוע: סיכום אישי של כנס איפ"א

פברואר 14, 2014

בימים רביעי וחמישי בשבוע שחלף, התקיים כנס איפ"א.
מרוב הכנס נהניתי. ואין בזה הפתעה.

הנחיתי סדנא שהלכה בעקבות הערה של אדווין נוויס על השינויים בעולם וגבולות היכולת שלנו, אנשי פיתוח ארגוני ובהם גשטלט, לעבוד עם ארגונים מורכבים שגבולותיהם מחררים ונזילים. למפגש הזה באה גם ביתי, אילת, ואין כמו מפגש כזה להוסיף לי עוד התרגשות ואיכפתיות. באותו בוקר – הנחיתי שולחן עגול שקראתי לו "שיכון ותיקים", שהיה מפגש מוצלח של יועצים ארגוניים ותיקים (המשך יבוא…). בנוסף הארתי והערתי בסדנא שהעבירו מאיה שוצמן ועדי רבי. לבסוף – השתתפתי בשולחן עגול של שולה בן ארי בנושא מרחב הפגיעות ההדדי.

אפשר להבין שרוב הכנס הייתי במקומות שבהם היה לי מקום ומה להגיד – ומזה נהניתי מאד.

אבל היו בכנס גם אנשים שלא נהנו ואף הגיעו להגיד לי. מצאתי שיש כמה סיבות להיעדר הנאה, בכל כנס שהוא:

1. ככל שעושים פחות נהנים פחות, ולהיפך – ככל שעושים יותר נהנים יותר. זה נכון היום והיה נכון גם אתמול.
2. היו צעירים וותיקים ולכל אחת מהקבוצות האלה – היו צרכים וציפיות אחרים.
3. העולם הפוסטמודרני: גם אנשים שאין להם ידע נרחב – מקבלים במה. וככל שזה דמוקרטי ושויוני ויפה בעיני, הרי שלא כל ממזר הוא באמת מלך. ויש אנשים שהם רק נסיכים, גם אם הפוסטמודרניזם – מגדל אותם כנסיכים מגיל כלום. הנזילות הזאת שעליה דיבר אורי לנדאו (בצטטו את זיגמונד באומן) – יוצרת עולם ללא גבולות ומעמידה בפני וועדת הכנס – עבודה קשה של מיון, עד כדי קושי לבצע את המשימה בכלל.
4. השיווק השתלט עלינו. השמות יפים, לפעמים יותר מידי, והתכנים זניחים. לפעמים ניסוח מדהים ביופיו, משמש כיסוי להיעדר תוכן, לרשימת סיסמאות. מנגד עומדים אנשים שנעתרים לסיסמאות הללו, מתפתים, ובסופו של דבר מגלים שקנו משהו שנשמע טוב בתאוריה, אבל הרבה פחות במעשה.
5. העובדה שהכנס התנהל באוניברסיטת ת"א – ממש נראה לי ולא הפריע. להיפך. אני אוהבת את האווירה. אבל, לחלק מהאנשים יש ציפייה שכנס יתן להם גם ארוחה מהודרת, כסאות נאים, סביבה של כנסים וכדי פרחים, ולא של סטודנטים צעירים.

אני כאמור נהניתי. הצטערתי לשמוע שהיו כאלה שלא נהנו, ואף תמכתי בסיבות שלא נהנו בגללן. נתתי לגיטימציה להתנגדות שלהם.

האם הם ילמדו להיות פעילים בפעם הקודמת? לא חושבת. העולם מתחלק לאלה שלוקחים יוזמות ויוצרים אותו ולאלה שמתבוננים מהכסא.

ברור שיש מאחורי דברי המלצה ואג'נדה.

בוקר נעים של שבת עם הבלוגים של אדיג'ס ואהרוני

ינואר 25, 2014

שניהם הצחיקו אותי. הכתיבה שלהם אישית מאד.
פעם לא כתבו ככה. אני כתבתי וזה נראה היה אישי מידי…
העולם השתנה.
שניהם כותבים על החיים שלנו, שניהם כותבים על המשפחה שלהם, שניהם כותבים על מפגשים בינדוריים. הנה מה שכתבתו. שפטו בעצמכם:
http://www.haharoni.wordpress.com

http://www.ichakadizes.com/blog

שתהיה גם לכם שבת מצחיקה, ושתמיד תמשיכו ללמוד, אחרת תהיו זקנים מוקדם מידי, כמו שאדיג'ס יספר.

אורנג' – מוכרים נפלא, ורגע אחרי החתימה – משאירים אותי די לבד

ינואר 21, 2014

בכל אשמה חברתי תמי, שרצתה שאצטרף לווטסאפ. הוא לא היה חסר לי במיוחד לפני כן, ואני לא מרגישה שאני צריכה אותו עכשיו. אבל, ידעתי גם שצריך להשתדרג מתישהו ואם לא עכשיו אימתי.

וכך, ממש כשהשנה איימה להסתלק, פגשתי את סיוון מסניף נתניה והסכמתי להצעותיה : גם קניתי טלפון נייד מדגם נוט 3, וגם הסכמתי לוותר על שרותי נטויז'ן ובזק ולעבור אליהם. ידעתי שאני לא בשביל חתונות, אבל החלטתי להתחתן עם אורנג', לגמרי. אז התחתנו. חתמתי על טפסים. קיבלתי לידי את המכשיר. קניתי לו מלבושים אדומים ואף רכשתי דיבורית לרכב, אחרי שהמוכרת הבטיחה לי שבטוח שלרכב אני חייבת דיבורית, כיוון שמה שיש לי ברכב לא מתאים.

אז קניתי דיבורית בעוד שלוש מאות שקל.

וכאן מתפצל הסיפור:

הפיצול הראשון:
למחרת הגיע טכנאי. הוא החליף ראוטר, עשה מה שעשה ויצא לדרכו. וראה זה פלא, המחשב גילה התנגדות והתנתק בכל כחצי שעה. חייגתי יומיים אחר כך, משחשבתי שחבלי הלידה עברו, ב-3.1.14, וביקשתי שטכנאי יגיע. אתם באתם? לא. גם הוא לא. מה שכן – ניהלתי איתו שיחות מקסימות ואוטומטיות שניתנו לו כנראה בסדנאות שרות טובות – ותו לא. בכל אופן הוא שמח מאד לשרת אותי והבטיח לבוא. חיכינו לו בבית והוא לא בא. וכך עברו הימים.

הפיצול השני:
ניסנו להרכיב את הדיבורית ברכב. כיוון שאני לא מעשנת – נדבק לו המצת למכונה והם היו לבשר אחד: אי אפשר היה להוציא מהרכב את המצת. התייאשנו. ובן זוגי היקר, אמר לי: תגשי למוסך. עברו עוד יומיים שלושה ופניתי למוסך. במוסך אמרו לי להפתעתי, רגע אחרי ששחררו את המצת מאחיזת המסגרת שלו, למה לך בכלל דיבורית?
התבוננתי בהם ואמרתי – שאין ברירה, הדגם חדש, ויש צורך בדיבורית תואמת. גיחך המוסכניק ואמר: אני שולח לך את אחד הבחורים, הוא יסדר לך. ואכן סידר. בתוך עשר דקות פעל הבלוטוס גם לטובת המכשיר החדש שזה עתה נקנה.

חזרתי לסניף אורנג' ואמרתי: תראו, לא צריך את הדיבורית. באותו היום כבר עברו 18 יום מהיום שקניתי את הדיבורית והם אמרו שאחרתי בארבעה ימים – אי אפשר להחליף. כתבתי מכתב כועס. חזרתי ומסרתי להם מכתב והם בקושי רצו לקחת, אבל חזרו בהם, לקחו את המכתב וחזרו ואמרו שאי אפשר. החוק מחייב רק 14 יום. ומה עם הטכנאי שלא בא? גם אותו החוק מחייב, לא? אמרו – הטכנאי במחלקה אחרת.

ניסיון לאחד פיצולים:
הייתי מעוצבנת. חזרתי וצלצלתי והובטח לי שעם הדיבורית אין להם מה לעשות, אבל יטפלו בעניין הטכנאי.
לא אלאה אתכם. היום, 20 יום אחרי הטכנאי הראשון ושבעה ימים אחרי שהטכנאי השני לא בא, הגיע הטכנאי השלישי, החליף את הראוטר ואמר שעכשיו יהיה בסדר. שאם המחשב יפול שוב והנורית (של ה-DSL ) לא תהיה יציבה או דלוקה – צריך לפנות לבזק.

אתם בוודאי מבינים את סוף הסיפור:

כחצי שעה אחרי שהטכנאי יצא, נפל המחשב. הנורה דלקה יפה והפיצה אור כמו בחנוכה. חזרתי אל אורנג', והם רצו לחסוך לי זמן והבטיחו לחזור מיד כשיגיע תורי. משחזרו אמרו לי שהמחשב שלהם נפל והם לא יכולים לתת לי שרות עכשיו. בינתיים עברו שלוש וחצי שעות מאז התחלתי לחכות לטכנאי – ולאורנג' עוד לא עלה המחשב.

מה הייתם עושים במקומי?

ללא קשר – אני מחכה גם לטכנאי של פזגז. יש ריח של גז במרפסת השרות והוא אמור להגיע עד שעה ארבע. בעוד שמונה-עשרה דקות תהיה השעה ארבע. עכשיו אני מחכה לאורנג' ולפזגז. אם תרצו שאעשה בייביסיטר למישהו נוסף – רק תגידו…

אבל רגע… הטכנאי של פזגז הודיע שהוא בדרך אלי ולכן לא אוכל לקבל אף הצעה נוספת לבייביסיטינג.

המשך – אולי יבוא.

הרבנות (והיהדות) – כקרדום לחפור בו

ינואר 17, 2014

תחושה של גועל עולה בי כשאני רואה את הרבנות החדשה. לא כולה. אבל חלקה. כבר לא צניעות. לא מעשים טובים. לא חסות למסכנים, אלא להיפך – כרייה של כסף מתוכם, התמימים, המאמינים, אלה שמחפשים את הטוב והמיטיב. גסה רוחו של פינטו. ערמות של כסף עוברות מיד ליד בהשראתו. מבנה עצום כאן, מבנה מכובד – שם. הכל מראית עין. המלמולים והגו השחוח משהו. מספר 6 ברשימת הרבנים העשירים. אלה שהקימו עמותות ושלבו בהן נמלים שחורות לעבוד קשה ולייצר כסף לרב. גניבה קטנה או גדולה – אחת אחרי השנייה. כסף שחור. ולכל זה אפשר להוסיף תבלינים של מחפשי כח, ביניהם הפוליטיקאים, מפקדי משטרה בכירים ואנשי עסקים. הדת והרוח – בשרות הרווח הגשמי. ופגיעה גדולה ביחידים ולא פחות מזה – בתרבות שלנו.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה אומר אבי?

עולם מטושטש ומצחיק, ואני עליסה בארץ הפלאות

ינואר 10, 2014

יום שישי הוא המתאים ביותר להחליף משקפיים. הרכבתי, אותן, את החדשות, והעולם הסתובב כמה סיבובים. בעין הימנית ראיתי מעט. נבהלתי. עוד פעם סיפורי משקפיים?

האופטיקאי ביקש שאשב כמה דקות ואתרגל, אחרי שבדק אותן שוב. ישבתי. הוא גם הביא לי קפה, שהורכב על פי בקשתי מנס, מים, ממתיק, חלב.

עכשיו העולם הסתובב פחות, ושתיתי. טוב, הקפה לא ממש עזר, ועדיין העולם נע לפה או לשם. אבל, נרגעתי קצת. הוא הסביר לי שזה לא המשקפיים אלא המח שלי, שהוא בעיקר שינה את הזוית של הצילינדר. קבענו פגישה חוזרת בסוף השבוע.

בינתיים, הסתבכתי ליד המכשיר לתשלום החניה, וביקשתי סליחה מאלה שחיכו שכבר אסיים. הם חייכו כשהסברתי שאני לא רואה, ועזרו לי למצוא איפה להכניס מה. יצאתי בזהירות לחניון, מצאתי את המכונית, התנעתי כשהמשקפיים הישנות לידי, ליתר בטחון. יצאתי בזהירות לכביש, ואפילו הגעתי הביתה.

כשהגעתי לחניה שלי, הרגשתי שגבהתי פתאום, וכשהבטתי בכיוון מטה הרגשתי כמו עליסה, והתארכתי מאד. גם המדרגה הייתה גבוהה מידי, אבל צלחתי אותה. במעלית הקטנה הכל היה כשורה, ובבית, המרובעים היו לטרפזים (המחשב, התמונות על הקיר). גם לארונות הייתה נטייה דומה לזה של מגדל פיזה.

רק עכשיו הבנתי שעליסה בארץ הפלאות נכתבה אחרי ביקור אצל אופטיקאי.

בינתיים, אני עוד מתרגלת וכבר יכולה להגיד שחייכתי מאד לעצמי כשהרגשתי גבוהה ודקה כל כך. כדי להשלים את התמונה – זקפתי מאד קומה.

ברור שאני והחיים שלי תלויים במשקפיים

2013 במבט לאחור

דצמבר 31, 2013

העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.

הנה תקציר:

אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 16,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 6 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.

לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.

אמש, אנחנו מאותו הכפר

דצמבר 21, 2013

בצהרי אתמול באתי לאזכרה.

יושבים. כיבוד על השולחן. הבאתי עוגת קוקוס איתי, שיהיה. מעבר לשולחן יושבת אישה. אני מספרת שגרתי בקריית חיים, רחוב נ"ח. היא מספרת שהיא גרה ברחוב נ"ה ברמלה, לא בקריית חיים.

חושבת על המשמעות של שמות רחובות שנקראו בשמות של אותיות עבריות. הייתה עשייה רבה ומעט זמן לכיבודים. מצוקת הדיור נענתה בשיכונים רבים ומהירים, שהדירות בהם קטנות.

מאז עברו מים רבים: היום קוראים לרחוב שגרתי בו, רחוב התקומה. לא שאלתי איך קוראים לרחוב שלה. הרגשתי ששתינו מאותו הכפר.

***

בערב הייתי במועדון הספרותי שלנו. דיברנו על נפשות מתות של גוגול. לא אהבתי את הספר. היה רחוק ממני בשפה, במקום, בקצב ההתרחשויות. את ההנחיה אהבתי מאד. אין כמו הנחיה אינטליגנטית. אולי בזכותה אקרא עוד קצת בהמשך. כרגע הפסקתי כשהמחבר הכניס את ה"יהודון". זה היה די והותר.

***

בהפסקה שוחחנו על תאטרון. סיפרתי שיצאתי מההצגה האחרונה בקאמרי, סיראנו דה בארז'ראק, בגלל חוסר מקום לרגליים. חברים נוספים סיפרו שהם לא הולכים לקאמרי. כנראה שזה לא משפיע במיוחד, כיוון שהאולם מלא. תמהתי מה הקאמרי מפסיד. אולי הוא רק מרוויח.

ושוב הרגשתי שאנחנו מאותו הכפר, זה שנדחס, זה שלא שומרים על נוחותו. זה שלא ממש איכפת ממנו. ולא פחות מזה שמחתי שאנחנו – מתנגדים. ישיבה מכווצת היא לא גזרת גורל. לא מוכרחים.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 266 שכבר עוקבים אחריו