יושבת בחדר שלי, שיכול היה להיות בכל מקום ובכל מלון. הסי-אן-אן מעביר את החדשות העולמיות ואני רואה תקצירים של ביקור אובמה בחלק המזרחי של העולם, חגיגות של 20 שנה למהפכת הקטיפה ואת ההשבעה של נשיא אפגני חדש. ממולי, על הקיר, תמונה של בית בודד, מקומי, בצבעי מים חלושים, ומימיני תמונה דומה בצבעים חומים יותר. מיטה אחת הוצאה מהחדר שלי אתמול והוא נראה חסר יותר, סימיטרי פחות, ואולי משקף במשהו את מצב הרוח שלי.
רק אתמול כיביתי נר על עוגת שוקולד נחמדה שהוגשה לי בסוף ארוחה במרכז הגדול והחדש, אחד מיני רבים באיסטנבול, במסעדה שהאוכל בה מזכיר את האוכל בכל מקום בעולם: סלט עם גבינת עיזים, או סלט קיסר, או ניסואז, וכמובן שגם פיצות ופסטות, וצריך להזכיר לעצמי שאני בתורכיה ולא במקום אחר. נשים אלגנטיות יתר על המידה, דקות, בלונדניות ובעלות מבטא רוסי, נשענות על גברים מקומיים ואחרים, ואומרים לי כאן שזה כלל: אם האישה נראית כמו דוגמנית ולבושה טוב מידי – היא מרוסיה. העולם מתכוץ וכולם נמצאים בכל. ובל זאת הפתיעו ולתוך מי הסודה שלי הכניסו גרעיני רימונים, פלחים דקים של תפוח ותפוז, ואני לוגמת ומתבוננת..
ערב קודם טיפסתי במעלה מדרגות תלולות שאף אחת מהן לא דומה לרעותה, למסיבה רבת משתתפים במסעדה, ברובע מתחדש של העיר. בחוץ ישבו אנשים בבתי קפה קטנים ורבים, אבל אנחנו טיפסנו לקומה שלנו, לגמרי שלנו. על השולחן כבר היו מתאבנים בצלחות אישיות וגם בצלחות מרכזיות. הדגים הגיעו אחר כך: דגי העונה שאני לא יודעת לחזור על שמם. קצת לפני הדגים שלוו בעראק העלו החברים אקורדיון אדום והניחו אותי כמעט מאחורי. אחר כך העלו איש כבד מאד במשקל, זקן מאד אמרו לי, בן יותר משבעים. ובאמת ראיתי את האיש מתקשה ללכת אחרי הטיפוס, כבד גוף מאד, בעל חיוך ענק ושיניים של פנינים, חדשות לגמרי ומושלמות. ראשו היה רחב מאד ליד הצוואר המלא והמבוסס והלך ונעשה צר למעלה בקודקוד, עינייו צחקו ופני היו חלקים לגמרי. מצחו היה קצר יחסית והשיער שלו ישב תלמים תלמים חרושים על הראש, מלפנים לבנים יותר ומאחור שחורים יותר. הוא ניגן ושר, קודם נעימות מערביות, אחר כך הבה נגילה ושלום עליכם – לכבודי, ולבסוף שירים תורכיים אוהבים. הנה ככה מכבדים התורכים את אורחיהם: אוכל, שירים זרים ורק לבסוף – פותחים את הדלת לשירי המקום. כמה אנשים עלו על הכסאות, אחת מהמשתתפות בתוכנית שלנו, פינאר, שלמדה אצל המורה הכי טובה באיסטנבול – רקדה עכשיו ריקודי בטן. מולה עמד בולנט, כבד גוף, מעוות בפניו בגלל אירוע מוחי קטן, והרעיד את גופו בריקוד מולה. הרוחות התלהטו. כולם שרו, התחבקו. הפכנו לשרשרת ארוכה.
השבתי להם בהבה נגילה רוקד, ואחרי שצולמתי ללא הפסקה רוקדת את מה שעשיתי בעבר בקלילות, ישבתי שוב במקום, מרגישה שאכן אני קצת יותר אחת משלהם. בין לבין חשבתי על גורלו של האיש ורגשות של רחמים וחמלה מילאו אותי מתבוננת בידיים הנפוחות שלו, נעות על פני האקורדיון לרגעים, באחרים הוא חוזר לעצמו בשקט על מילים של שיר, מחייך כל העת, נע רק במידה המחייבת, כולו נוקשה ותפוס בתוך שריריו ועצמותיו.
והבוקר במלון, כבר ללא מסיבות, המזוודה כבר ארוזה, כל החגיגות מאחורי, עמיתתי טרייסי נסעה אתמול וקרוב לוודאי שהיא כבר בוושינגון דיסי, דורותי נסעה הבוקר וקונה אולי ממש עכשיו קצת רחת לוקום להביא הביתה, ואילו אני נשארתי, מותירה את חברי התורכים לשוב אל היום יום שלהם.
ומה שנותר הוא לסכם את הנסיעה. ראשי פרקים של חויה תורכית: לימוזינה משדה התעופה שטועה ברחובות איסטנבול, קידוש של שבת, התחלת עבודה, קונפליקטים בקרב הצוות המלמד, קונפליקטים בין הלומדים, הצלחות, כשלונות, לקוחות חיצוניים, מסיבות וסיום. ארוחה אחרונה על גג העולם, ליד השחף, ירידה לצורך אריזה ועוד כמה שעות נסיעה.
שלום לאיסנבטל. נשארתי עם טעם של עוד ועם אדוות של אושר.
