תקלת שרות – אורנג'

ספטמבר 18, 2014

הנייד מת פתאום. וגם המחשב שלי מועמד להחלפה אחרי שהתקשה להתמלא, ושינוי סוללה לא השפיע מספיק. באחת – הרגשתי מנותקת מהעולם, כמעט בפאניקה. כמעט ערומה. כמעט בודדה.

עוד באותו אחה"צ התייצבתי באורנג'. וזה מה שאמרתי: הנייד מת. הבחור הצעיר הושיט לי מספר ויותר משעה חיכיתי. וכל זאת בשביל מה? כולה היה צריך להזיז את הסוללה ממקומה. מה שלא ידעתי.

למה? שאלתי. למה? למה האיש שנתן לי את המספר לא בדק את זה אם ידע שזאת תקלה צפויה? למה הייתי צריכה לחכות? אני עושה קסמים אמר לי הבחור הצעיר בחיוך, ואני חשבתי שקסם לא היה כאן.

בבוקר שוב שתק המכשיר. הפעם פרקתי את הכיסוי, הזזתי את הסוללה והוא חזר לעבוד.

עכשיו אני מבינה שהפעלת הטלפון – לא תהיה עוד כשהייתה, יש לי תפקיד: להזיז את הסוללה.

והשאלה: מי הזיז לי את הסוללה?

האם יש ללילה לבן יתרונות?

ספטמבר 15, 2014

אני שואלת את עצמי – מה הרווח שאפשר להפיק מלילה לבן? אני אוהבת לישון, צריכה את השמונה שעות שלי בערך. ועכשיו כבר אחרי חצות. האם יש  משהו יצירתי שמחכה לי בפינה? איזו לידה חדשה של הפתעה? מהפך? אחר?

זוכרת את הלילה שלאחר לידת ביתי הבכורה – לא ישנתי כל הלילה. הייתי נרגשת מידי.

זה היה מזמן.

עכשיו אצלי לילה לבן – שחור בחוץ. אבל אצלי האור דולק וערוץ המזו כבר הפסיק את הקלאסית והתחיל סוג של ג'אז. נותר רק לחכות ולראות מה ילד יום.

ושוב עוסקת בסגירות…

אוגוסט 23, 2014

ב-1993 התחלתי את צעדי כעצמאית. מאז אגרתי חומרים כתובים וסיכומים של כל מפגש עם כל לקוח. כל קבוצה, כל מהלך – נרשמו במילים, סוכמו. שנים חשבתי שאשמור את כל אלה ליום שבו אחליט לכתוב עליהם. והיום הגיע היום. אלא ש… הפתעה. אחרי שהחזקתי בידי כרך עבה מאד של 240 עמודים, שסיכמו 3 חודשי עבודה ב-2001 (הוצאתי באופן רנדומלי), הבנתי שבשביל זה אצטרך לחיות את כל חיי מחדש.

החלטתי להיפרד.

בדקתי שוב ושוב את הפנקס העבה שגודלו 32 על 20 ס"מ, ודפיו כתובים משני הצדדים. זכרתי ארועים שהיו, נזכרתי באלה ששכחתי. הבטתי בגאווה על הכמות, והתגאיתי באיכות. התלבטתי אם לשמר את הגרפים או הטבלאות. ואז סגרתי את הפנקס הגדול והכרוך, והנחתי אותו ליד הדלת, ןידעתי – משם הוא ילך למחזור.

אחרי כן – משהשתחררתי מהצער על הפרידה, הורדתי עוד כ-10 פנקסים ו/או מחברות, דפדפתי, חזרתי ונזכרתי, והנחתי באותו מקום. משלוח ראשון של ניירות שלי – כולם מיועדים למחזור.

בשבועות הקרובים – אפרד באופן אישי מכל אחד מהאנשים והארגונים – בטקס צנוע זה.

גם זה סיכום. שלא ישארו עניינים לא סגורים.

אזעקה בנתניה כן או לא?

יולי 8, 2014

אני שומעת אזעקה. בטוחה שזה בטלויזיה, אבל לא, אני פותחת חלון ומגלה שהקול בא מקרוב, ממש מכאן. אנשים רצים.

גם אנחנו בחגיגה. בצניעות, אבל בתוך החגיגה.

אני חיה באחד מחלקי העולם בהם יש אנשים רצים לממ"ד, עם ריח בושם או אפטרשייב.
מלחמה מודרנית, לא כמו בחלקים מתורבתים פחות.
חוזרת למסך.
קוראת מסרון של חברתי שחזרה ארצה והצליחה לעלות לרכבת.
הרכבת עצרה לזמן מה וחברתי ירדה אל מתחת לשולחן.
לא כמו באזורים מתורבתים פחות.

אוביקט של וולגריות קיצונית

יוני 26, 2014

איך מתחיל ספר?
אני אוהבת התחלות. והנה ההתחלות של שלושה ספרים שאני מעיינת בהם עכשיו:

א. "זהו אוביקט של וולגריות קיצונית. על אף שאין זה המבע הוולגרי הראשון שמופיע בכתב העת… מדובר בעליית מדרגה משמעותית, שמשחיתה אותנו, ולדעתנו גם את הקוראים." ציטוט מתוך ציטוט בספר מדליק של טל דקל, שאני קוראת ונקרא בשם: (מ) מוגדרות – אומנות והגות פמיניסטית (עמ' 11), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
ב. "אחת לשנה, בחול המועד סוכות (תאריך הקמתו של ארגון "בר גיורא"), מתכנסים צאצאי "השומר" לעצרת זיכרון המתקיימת בבית הקברות של "השומר" בכפר גלעדי. כינוסים אלה ממחישים את מקומו הייחודי של כפר גלעדי כביתו של "השומר" , כפי שהתכוון ישראל גלעדי בחזונו"… את המשפט הזה אני מוצאת בספר של סמדר סיני, בשם: השומרות שלא שמרו (עמ' 9), הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 2013.
ג. "עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר מקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות. כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008". הציטוט הזה מתחיל את ספרה של שרה שחף, בשם: אחות טובה דיה – הסיעוד בין אידיאל למציאות, ישראל 1960-1995 (עמ' 13), הוצאת רסלינג, 2014.

באיזה מהם הייתם מעדיפים להשקיע את זמנכם?
אני ערה לצורך שלי לעיין בכולם, אבל מבינה היטב מה מושך אותי יותר – הספר הראשון.

חושבת: באילו מילים אתחיל את הספר הבא שלי?

זוכרת גם את עמוס עוז, ב"מתחילים סיפור" (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2857), ומתחילה בספר הראשון.

ציטוט: הישראלים עוד לא למדו שכדי להיכנס למעלית, כדאי לתת ליוצאים לצאת

יוני 13, 2014

אתמול הייתי עם חברה בבי"ח. רצינו להיכנס למעלית. אישה אחת מאחורי אמרה את המשפט הבא. ואני חשבתי לי בחיוך קטן שיש כאן כמה הנחות:
א. שהישראלים הם "חדשים", "צעירים" בענייני מעליות (ואולי בכלל).
ב. שהם צריכים ללמוד, ועדיין לא הגיעו לתוצאות הרצויות.
ג. שהיא מסתכלת עליהם מבחוץ. כאילו היא לא ישראלית. ואולי בעצם גם היא ישראלית וצריכה ללמוד, אבל זה ממש לא נשמע כך.
ד. שהיא אולי מתלוננת תמיד. היא מאלה שלא אוהבים לפגוש ישראלים בחו"ל, שכולם כאלה לא מחונכים.

איכשהו – לא אהבתי את המשפט. גם לא הרגשתי בדוחק.
אבל היא הייתה מאחור ואני קדימה (המיקום משנה ראייה).
והמעלית כדרכן של חברותיה בבתי חולים הייתה ענקית ומצופה נירוסטה לא מתמתחת.

ואני כן נתתי ליוצאים לצאת. אולי אני מבין כל ההמונים דווקא כן ישראלית. ומאיפה שהוא הם יצאו. והיא אולי התכוונה אלי, שלא בצדק. ובעצם רצתה לעמוד במקום שאני עומדת וחששה שלא תיכנס?

אחר כך היה לי זמן והתבוננתי בה.

היא הייתה ממוצעת לגמרי, בשנות החמישים המאוחרות שישים מוקדמות. דיברה אל איש בערך בן גילה. גבוה ממנה. רציתי להמציא סיפור. בסיפור שלי היא הייתה מורה (אחרת למה שתתעסק בלמידה?). פגשה אותו רגע לפני כן בקפטריה והזמינה אותו להצטרף אליה. הוא ממש חיכה לה או לאישה אחרת שתופיע. ובעצם הייתי עדה לרומן מתפתח. דווקא רציתי שיהיה לה כיף ושלא תתלונן.

יצאתי ושכחתי אותם. רק המשפט שלה נשאר תלוי באוויר, החזיק מעמד עד היום.

אז כתבתי לכם אותו. וזהו סוף הסיפור.

סוציאליזציה למקצוע היעוץ הארגוני

יוני 12, 2014

Originally posted on החיים בארגונים:

אומרים לי הסטודנטים שלי: אנחנו לומדים על הגישה הפסיכואנליטית לקבוצות, ושם צריך לראות כל הזמן את ה"למה"? ואילו את מלמדת אותנו – לא לשאול "למה"? אלא בעיקר "איך", "מתי" וזה די מבלבל. נכון. בתהליך הסוציאליזציה אתם חייבים להתבלבל, אתם לומדים נורמות ואידיולוגיות שונות של גישות שונות וזה ממש בסדר. בעתיד, תבחרו מתוך ה"טעימות" של היום את הכיוון שלכם מחר, ואולי תייצרו בכלל משהו אחר על הבסיס הרחב והשונה של הלבנים שהניחו עבורכם. בעצם מה שיש לי לאחל: שתתרגלו לבלבול ותלמדו להנות ממנו, רק אל תחפשו את האמת האחת והיחידה 

לצפות במקור

הרהור על ניהול שינויים

יוני 12, 2014

שינויים במזרח התיכון: עיראק מתפרקת ונכבשת. סוריה מדממת, ולבנון – בסוג של אלימות בעצימות נמוכה.

שינויים אצלנו: גם שטרית על הכוונת. מי שרצה להיות נשיא משיב עכשיו לשאלות. פואד עדיין יושב בחדר החקירות. חברי הכנסת מדווחים על הצהרת הון אחרונה. או שעוד לא. בנימין נתניהו מנסה להשלים עם רובי ריבלין. אולי זה יצליח.

ואבא אחד רוצח שני ילדים.

ככה נראות החדשות של הבוקר.

עכשיו צריך לצאת לדרך ולהסתגל לשינויים במקומות העבודה (מנכ"ל מתחלף, מבנה ארגוני חדש ואפילו עמית רק רמת מיקרו של שלא הגיע לעבודה), לשינויים במשפחה (הילדים כמעט בחופשה, למשל), ושינויים אישיים.

אי אפשר להימלט מהם.

תראו לי – מי לא צריך ללמוד על ניהול שינויים?

חוזרת לבלוג

יוני 11, 2014

מאז אפריל לא כתבתי בבלוג, וגם קודם לא כתבתי בקביעות. מספר הקוראים ירד בהדרגה והוא נמוך היום, וכוללל כנראה בעיקר מזדמנים.

את הבלוג החלפתי בפייסבוק, וכתבתי בו מעט. עכשיו שחשבון הפייסבוק שלי נפרץ, אני חוזרת בשמחה אל הבלוג, ומצפה לביקורו של המתקן האולטימטיבי שלי בסוף השבוע.

חשבתי שארצה לספר היום לקוראי הבודדים, מה אני עושה נכון לעכשיו. הנה זה בא:

1. סופרויזור(מדריכה ) מקצועית ליועצים בצה"ל וגם לעצמאים. את הפגישות האלה אני מקיימת במקומות שונים. האהוב עלי ביותר הוא קפה מנדרין שבחוף הצוק. שעות אני יושבת שם.

2. ממשיכה לכתוב את הספר עם חברתי שולה בן ארי.

3. כותבת סיפורים קצרים שאת רובם אני שומרת במגרה ואת חלקם אני מקריאה בקבוצת הכתיבה שלי שמתקיימת ברציפות מאז 2006, המועד בו הסתיימו לימודינו בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

4. הצטרפתי למיזם חדש שעוסק בנשים שחלו בסרטן שד.

5. ממשיכה במיזם אחר שעוסק בסרטן.

6. מנחה בהתנדבות: בדיור מוגן, משען, אפקה, במסגרת חוג הסיפור הקצר – אותו אני מנחה (מקסים).

7. יזמתי קבוצת עמיתים 55+ באיפ"א, הקבוצה נפגשה פעם אחת ובעתיד נגבש לנו דפוסי פעולה.

8. פוגשת בני משפחה, בעיקר בנות ונכדים, ומקדישה להם זמן פנוי.

9. יוצאת עם בן זוגי היקר למועדון הספר שלנו (כמעט 20 שנה), קונצרטים וסרטים בעיקר (כשהוא לא עסוק בברידג'…) .

10. ואחרון חביב, מנחה מפגשים של מנכ"לים של עמותות. אחד הארועים היותר חשובים לי היום. מגלה את נפלאות הארגונים שמאחורי הקלעים של הבמה הציבורית החשופה, אלה שעוסקים ביום-יום של נתינה וממלאים את מקום המדינה. עוד מעט מסתיים הפרויקט הזה שנקרא: "טעימות של גשטלט", ואני כבר מתגעגעת.

נראה לי שזה מספיק, לא?

רעב מצד אחד ומשכורות של 3.5 מיליון מצד שני

אפריל 7, 2014

הגעתי לרחיצה של הרכב. האיש שגבה ממני כסף נראה רזה מתמיד. שאלתי את עצמי האם הוא סובל מאנורקסיה, וידעתי שהתשובה כנראה מורכבת פחות: הוא אוכל פחות ממה שאכל בפעם הקודמת שפגשתי אותו.

כשיצאתי מהרחצה – שוחחו ברדיו על הגבלת משכורות, לא יותר מ-3.5 מיליון…

בסדנא שהעברתי היום דיברו על טדי קולק שגר בדירת 2.5 חדרים ולא גנב כספים. הזכרתי את בגין ובן גוריון.

בדרך חזרה שמעתי על ילדים רעבים.

נזכרתי בגעגועים במסעדת ביה"ס א.ד. גורדון, בקריית חיים. הורי לא רצו לרשום אותי אליה, והצלחתי להגיע אליה רק בתורנויות של שיעורי תזונה, עם המורה נחמה. חוץ מזה הייתה גם לאה, שהכינה משקה קקאו מאבקת חלב – לילדים בארוחת עשר.

כמה שפעם דאגו אחרת לדור הצעיר, ואיך הפכה המסעדה למשאת נפש גם של ילדים כמוני, שאכלו בבית.

וכמה שהזתנו הזמנים.

וכמה חבל.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 266 שכבר עוקבים אחריו