רשמי מסע – סיכום ומסקנות

אוקטובר 21, 2014

כמו שבוודאי כבר ברור מהכתוב, המסע שלי, נקודת השיא שלו – הייתה במה שקורה מסביבי, ולא מבחינה גאוגרפית (כי אז הייתי מספרת אולי על החמצת הווזוב) או ארכיטקטונית (כי אז הייתי מספרת על הפינות ה"גזורות" של הבתים בברצלונה), או קולינרית (כי אז הייתי מספרת אולי על פיצה או פאייה). הבחירה שלי הייתה יותר סוציולוגית וארגונית.

היום, 18 ימים אחרי שיצאתי למסע, אני מסכמת זמנית במספר נקודות:

1. העולם יודע לעבוד ביחד, וגם ליהנות ביחד. כל עוד שומרים על גבולות ומסגרת של כללים בסיסיים. עובדה. בתוך הספינה, לדוגמא, כל אחד עשה את שלו במסגרת כללים שנקבעו מראש, כוול אורחים, ובוודאי עובדים. מכאן אפשר להגיע מהר מאד לתאוריות על קבוצה, נורמות, ערכים, תרבויות ועוד.

2. אפשר לומר שנדרשת יכולת לעשות סוג של קשר ללא קשר, או קשר מוגבל ומרפרף. כאן הייתי אולי מוסיפה את התאוריה של הומנס על התנהגות בני אדם בקבוצה. על התנאים להמשך או אי המשך של קשר.

3. כסף: אחד התנאים שיאפשרו את העבודה הזאת, היא כסף, והכרה בזה שיש לך יכולת בחירה מסוימת, במידה ויש לך אותו. וגם – כוחו של הכסף – כנראה מוגבל. קרל מרקס עשה עבודה מענינת ורלונטית בתחום זה.

4. בגיל מסוים (שהוא כנראה גם גילי), ובסוג החיים שניהלתי, כבר אי אפשר מאד להפתיע, גם בטיולים משובחים. קשה להוציא ממני את הוואו. סף הגרוי שלי השתנה והוא גבוה יותר. הייתי הולכת לתאוריות פסיכולוגיות ונאורולוגיות על תחושתיות…

5. ויחד עם זאת אני מוכנה להיות פתוחה לשעשועים מזן חדש כמו למשל בהופעה חסרת מנוחה באחד הערבים בספינה (Blue man group). דווקא מהמקום של קשר ללא קשר, היה נחמד לגלות שהאולם שכלל כ1000 מקומות ישיבה, מחובר ב… נייר טואלט. כאן הייתי חוזרת לבמחנים שנעשו על סקרנות אצל קופים, למשל. קוהלר מן השלשה הראשונה של הגשטלט, והשימפנזים.

6. למרות שלא סבלתי ממחלת תנועה בספינה הענקית, הרגשתי מידי פעם שאני לא על קרקע בטוחה… וגם למרות שלא אמנע מלהפליג באוניות גדולות בעתיד, גם לא ארוץ לשם.

7. הייתה לי חוויה מצוינת ואני רוצה שתשאר חד פעמית.

תמה הרשימה ולא נשלמה.

רשמי מסע 6: אי שויון

אוקטובר 20, 2014

הרהורים לא ממש מסודרים:

אם מישהו חושב שאנשים הם שווים – צריך לשלוח אותו לספינה שלנו. הם שונים. הם גבוהים ונמוכים, רזים או שמנים או שמנים מאד (בכלל הייתה לי הרגשה שהספינה מחפשת את האנשים השמנים מאד ובמיוחד), הם כהים או בהירים וכל גווני הביניים על פניהם, הם מלוכסנים או ישרים, הם בריאים או נכים, הם צעירים או מבוגרים, בעלי משפחות או בודדים.

וכל גווני הביניים בין אלה לאלה.

מעבר לשיא השמנים, מצאתי שיא של אנשים עם מגבלות תנועה. כנראה שהספינה והסיורים שהיא מאפשרת עוזרים לנגישות. כמה אנשים היו כבדי ראיה ביותר ונעו גם עם בן או בת זוג, וגם עם מקל לעוורים. אנשים ישבו בכסא גלגלים והיו מיטיבי לכת. ותשומת לב מיוחדת ניתנה למוגבלים בכל מקום. בחדר האוכל הפתוח, הייתה פינה מיוחדת לאנשים נכים, ועובדים מיומנים הביאו להם אוכל. ההרגשה הכללית הייתה שגם את את או אתה – מוגבלים, כאן יעשה הכל כדי שיהיה טוב ונח.

אי שויון אחר בלט במדים, בצבעיהם, בדרגות (שלא ניסיתי להבין) של העובדים. היו אלה שלבשו בגדי בז' בהירים ואלה שלבשו בגדים לבנים, והיו אלה שלבשו תכלת, ואלה שלבשו כמעט בגדים מקריים. היו נאים מאד והיו ממש לא.

לא הבחנתי בין הותיקים לחדשים, אבל כששאלתי סיפרו לי. מלצר בשנות הארבעים או החמישים הגיע לספינה מג'מייקה, אחר הגיע מהודו. היו כאלה שנמצאים על הספינה מאז התחילה להפליג והיו כאלה שכבר 18 שנים ממלצרים בים, לאחרונה כאן.

האוירה עודדה שוני, שוני היה נורמטיבי. אנשים לא שוים ולא צריכים להיות שווים, אמרה כאן על פעילות, ובכל זאת שלטה כאן השלווה ותחושה של יש ברירה. היא בלטה במיוחד כשקלטתי מישהו מבוגר או בעל דרגה בכירה מדריך צעיר. הרבה כבוד עבר מבעלי הידע והמיקום הבטוח לאלה החדשים. אין לי ספר שזה עבר אל האורחים.

והיו גם העשירים ביותר למעמד ביניים שהתאמץ לצאת להפלגה.

חשבתי על האו"ם. כאן נעשתה פעולה לדוגמא של קרוב לבבות. ואולי זאת הדרך – להעלות אנשים שונים, כולל ניצים, על האוניה, ולהפעיל אותם בפרויקטים משותפים מהם יצא להם שכר, יכולת לפרנס, רכישת מקצוע ועוד.

וכבר אמר ארוינג גופמן שאין כמו מוסד כוללני להיות סוכן סוציאליזציה.

אני ממליצה לאו"ם לבוא ולראות מה ניתן ללמוד.

הערה:
לא מצאתי עובדים מסוריה, ממצרים, מליבריה, תימן, תוניס ועוד. ועוד. או שלא ראיתי את כולם או שיש כאלה שהם בכל זאת שווים פחות.

רשמי מסע 5: התגלות הנסתרים

אוקטובר 19, 2014

הזגוגית כפולה או משולשת ומונעת כל רעש, אבל האור חודר, עושה את שלו, ומעיר אותי מספיק כדי להרגיש בהמיה לא מוכרת. הקרקע הייתה יציבה כשניגשתי למרפסת ומולי על הרציף – הייתה תמונה שלא ראיתי באף אחד מהרציפים שאליהם נקשרנו. גברים רבים בסרבלים, עמדו ליד מסועים וגם נעו בינם לבין לולי ענק שנעו על גלגלים, והורידו את המזוודות שהשארנו ערב קודם לי דלת החדר. על המזוודות הדבקנו פסי נייר בצבעים שונים (שלנו היו אפורים).

חשבתי על האנשים האלה, שייצגו עבורי באותו רגע את ציבור העובדים שבבטן האוניה, אלה שפניהם לא יתגלו, אלה שנפגוש רק מרחוק, וחלקם לא יראה כלל.
תמהתי כמה כאלה יש. אולי חלקם עובדי קבלן שנשכרו לצורך האירוע? החלק הגלוי והחלק הסמוי. הנסתרים והגלויים.

ברור היה שהתחושה שלי היא שאני חיה את החיים שלי בצד המואר של הירח. נכון לעכשיו. שמחתי. לא תמיד היו חיי כאלה.

כמה שעות אחר כך, ירדתי מהאוניה, עובדים בלבן, אלה מהצד הגלוי, נפרדו ממני, בדקו שהכל סגור, ואז במסלול האפור נמצאו המזוודות שלנו. מכאן ועד לההסעה לשדה התעופה היה המרחק קצר מאד.

אחר כך חשבתי שעבור פוליטיקאים, למשל, אני בכל זאת נסתרת. והם – האם הם באמת מנסים למצוא אותי? או את שכמותי? החלטתי שכנראה לא ממש. הם מעדיפים את הזכוכית הכפולה או המשולשת.

רשמי מסע 4: הפחד מהאבולה

אוקטובר 17, 2014

אין לי דרך אחרת להסביר את אובססיית הניקיון בספינה – חוץ מהפחד מהאבולה. חוץ מזה שחתמתי שאין לי מחלת חום, ואין לי בחילות כשעליתי לספינה, רוססתי כל הזמן. כמו ילדה קטנה הושטתי שתי ידיים אל מי שעמדה בכניסה לחדר האוכל, או על הרציף, כשחזרתי מהטיול על החוף אל הספינה. נתבקשתי להמעיט בלחיצת ידיים לאחרים, ושכחתי את זה כששמחתי באיש ממקדוניה שפתר לי בעיה. הושטתי לו יד, וראיתי בהבזק את ההיסוס שלו. אבל הוא החזיר לחיצה. ואולי רץ אחר כך לחטא את הידיים. כמו שני שומרים – ניצבו בכניסה לחדר האוכל 4 מיכלים, שניים מכל צד. לא יכולתי להימנע מההתזה הזאת.

בכלל, המליצו לי להרבות בשטיפת ידיים. כמובן במצבים הרגילים, אבל גם האחרים.

עובדים חולים – הורדו מיד ממצבת כח האדם. כולם נשמרו היטב.

חשבתי על הספינות שנשאו בעבר מגיפות ממקום למקום ועליהן דגל שחור. הדגל השחור רדף אותי גם כשלפנות בוקר נראה היה הדגל של האיחוד האירופאי שהוא שחור ככחול רגע לני שהיום עלה.

חשבתי על המשמעות הכלכלית של עצירת ספינה ושמחתי שלא הגענו למקום הזה. המשכתי לרחוץ ידיים והסכמתי להיות מותזת.

כשעליתי על המטוס ארצה, בברצלונה, אף אחד לא ריסס אותי. מאחורי, בשורה 59 ישבה נוסעת שהשתעלה נוראות כל הדרך. הייתה לי הרגשה שאחלה. ואכן חליתי.

היום לא היו נותנים לי לעלות על הספינה, במצבי.

מיהרתי אל הרופאה. אמרתי לה שלצערי עלי לספר לה שחזרתי מספרד. שאני מקווה שאני לא מביאה איתי אבולה.היא נתנה לי תרופות להורדת חום, להפגת השיעול, להקלה על הנזלת, ואמרה לי שזאת לא אבולה, אלא סתם וירוס. "ספרד היא לא ארץ אקזוטית", הוסיפה.

על הספינה שלנו לא היו אנשים אקזוטיים. לדעתי – אין להם כסף.

ניצלתי. עוד כמה ימים ואתאושש מהשפעת. אבל בינתיים שמעתי שבנתב"ג ערכו תרגיל נגד האבולה.

אני לא נוסעת עכשיו לשום מקום, רוחצת ידיים כמה שאפשר, לא לוחצת ידיים. סתם רובצת על הספה ומחכה שה"דמוי אבולה" שלי – יעבור.

רשמי מסע 3 Joshua Echano

אוקטובר 15, 2014

Stateroom steward

ככה הוא נקרא. ג'ושוע. הוא אבל גם, כך נדמה לי לפעמים, האימא שלנו. הוא דואג לנו, נותן לנו טיפים קטנים ובעיקר מכין את החדר פעמיים ביום – לשימושנו. ובין לבין הוא בונה פסלים מדהימים ממגבות. ביניהם ג'ירפה, קוף וכו'. אם אוכל אוסיף את הצילומים. הוא מדהים. אומנות שימושית בחדר 8117. אצלנו.

אני לא מתפלאת שהספינה מקבלת ציונים גבוהים. התחושה של הניקיון והאהבה שג'ושוע משאיר – מדהימה.

וכן, גם הוא מהפיליפינים.

יום אחד היה החדר מסודר אחרת, ולא היה פסל. ידענו: ג'ושוע לא בא. דאגנו.

למחרת פגשנו אותו ושאלנו מה קרה. הוא אמר שהרגיש לא טוב והרופא נתן לו אישור לא לעבוד, ג'.

אני חושבת לכתוב עליו לממונים. הם יושבים במיאמי. ככה זה. הספינה נורבגית. ההנהלה במיאמי. ג'ושוע היה פעם פיליפיני ועכשיו הוא איש העולם הגדול ואימא של זוג ישראלי.

רשמי מסע 2

אוקטובר 14, 2014

תמיד חשבתי שאוכל זה שלנו. שאנחנו חושבים על אוכל בכל הזדמנות. שזאת השואה שהרעיבה אותנו כעם, או המחסור.

אבל – לא. האוכל תופס גם אצל האחרים חלק גדול מאד מהבילוי. בספינה 20 אולמות לאוכל, בגדלים שונים, בסיפונים שונים.  הכי פופלרי עבורנו – וגם עבור האחרים, הוא המזנון הפתוח, במיוחד לצורך אכילה בבוקר. בהמשך בחרנו לצהרים או לערב מסעדות אחרות. המזנון הפתוח נמצא בקומה ה-15, והוא היחיד שאין צורך להוציא את תעודת הזהות הספינתית שלי (NCL), כדי להיכנס אליו. אפשר לאכול שם הכל: אוכל הודי, צמחוני, מקסיקאי, איטלקי, אמריקאי, רק פרות וגבינה, רק ירקות, רק גלידות, רק עוגות. כל מה שתרצו תאכלו. שכחתי כמובן את הדיסות המגוונות ואת היוגורטים ודגי הסלמון והפטריות וכל מיני מזונות אחרים.

אז לא רק יהודים וישראלים אוכלים הרבה. גם רוסים, גם פולנים. תפסתי גם כמה יפנים שיודעים בדרך כלל למיין ולסנן, עם צלחות שהכילו פסטות או פרוסות לחם מגוונות.

אבל בכל זאת היו כאלה שאכלו מעט.

בכניסה לחדר האוכל הזה, עמדה פיליפינית נמוכת קומה ורחבת ממדים, בידיה – כחרב המתהפכת ניצב מיכל, והיא התיזה עלינו את הספרי המחטא. בקול גדול היכריזה את חדשות היום, וכשלא היו לה – ברכה בבוקר טוב. מחייכת. צוהלת. אין דומה לה. בבגדים הלבנים ובכובע של קברניט – העלתה חיוך על שפתי. פעם אחת קלטתי שהייתה צרודה ולמחרת לא באה. מי שהחליפה אותה לא דומה לה כלל.

ובין לבין הסתובבו מלצרים, מנקים, ומסייעים אחרים למיניהם. זה מהודו וזאת מפרו. העולם הגלובאלי כאן.

והם, עיניהם פקוחות ופועלם יעיל. יום אחד החזקתי קערית ביד אחת וצלחת ביד השנייה. עובדת נחמדה פנתה אלי עם מגש, הניחה את הכלים שלי, וליוותה אותי עד למושב שבחרתי. האם רעדתי קצת? נראיתי לה מבוגרת וזקוקה לעזרה? אולי.

אנחנו אכלנו רק בארבעת מבין חדרי האוכל שלא דרשו תשלום נוסף. לא הזמנו אפילו פעם אחת את שרות החדרים – החינמי, ובוודאי שלא הוספנו כסף כדי לאכול במסעדה היפנית או בסטקייה או בביסטרו או באחר. רק מה שכבר היה כלול בתשלום הלא כל כך קטן שכבר שילמנו.

ואם באוכל עסקינן, לא יכולה לא להתייחס לגודלם של האנשים. העולם הולך ומשמין ואין לי ספק שהאוכל הוא אחד מהפיתויים על הספינה.  אנשים שמנים, שמנים מאד. בעיקר אמריקאים. אבל לא רק הם. גם חלק מהילדים. חבל.

מסלאו שוב הוכיח את פירמידת הצרכים שלו: צרכים פיזיולוגיים במקום הראשון.

רשמי מסע 1

אוקטובר 13, 2014

EPIC

מתוך "כאן ועכשיו" של פול אוסטר וג'. מ. קוטזי:

"המקום בו אנחנו חיים הוא בעצם מערה… ולמערה יש חוץ, ומחוץ למערה שונה מאד מאשר בפנים…"

עזבנו את המערה שלנו ויצאנו להפליג באונייה נורבגית, שניה בגודלה בעולם, ב2011 זכתה בהכרה כספינת הטיולים הטובה בעולם. נראה ששמרה על מיקומה ואנחנו עולים עליה.

על הספינה נמצאים כ4200 תיירים, כמה מאות ילדים, ו-1700 עובדים, רובם (כ65%), מהפיליפינים. "מלמעלה עד למטה" אומרת לי פיליפינית גאה בחבריה שמאיישים את כל התפקידים.

עם הירידה מהאוטובוס, נעלמות המזוודות שלי. הן תגענה אל החדר, אומרים לי. התור הגדול שאליו אני מצטרפת – נעלם כמו במעשה ניסים תוך רגע קצר. אני ממלאת טופס שמבטיח שאין לי מחלת חום או בחילה. מצלמים אותי. מכינים לי תעודה. מעכשיו – בספינה – אין לי צורך בדרכון. כל מה שאעשה, כל תנועה כמעט, נרשמת באמצעות התעודה החדשה שלי, שדומה בגודלה לכרטיס אשראי. הכרטיס שלי הוא הכסף שלי, הוא המפתח שלי, הוא הכרטיס לכל אחד מהמופעים אליהם נרשמתי, הוא הכניסה לחדר אוכל, הוא מאשר את היציאה שלי מהנמל, הוא יחזיר אותי לספינה, ועוד לא אמרתי הכל.

שטיח אדום פרוס על הרצפה. מעודדים אותי לצעוד עליו. אני עולה לסיפון 7 באיטיות, לא לפני שמתיזים אל הידיים שלי חומר חיטוי מסוג כלשהו ומבלי לחשוב על זה אני נזכרת בריסוס העולים שהגיעו מהמחנות. האם גם אותי ריססו? אבא לא התלומן אף פעם על זה.

אני עוברת בין החנוניות הנוצצות, ומגלה דהן סגורות. לוחצת במעלית על כפור 8. מעכשיו אני בחדר 8117.

בכניסה לחדר עומדות המזוודות, הן הגיעו מוקדם יותר. בלי אברא כדברא, רק באמצעות הכרטיס נפתחת הדלת ואנחנו בפנים. מיטה רחבה, מרפסת נעימה, שרותים. הכל מבריק מניקיון. נותר זמן: לפרוק או לישון?

אני נופלת על המיטה לשעה קלה, אחר כך אנחנו עולים לסיפון שבקומה ה-15.

עד כאן הכל נראה כרגיל.  אבל זה לא.

וההמשך – יבוא.

דודה יוכבד

אוקטובר 1, 2014

ביום ג' האחרון הייתי בין מלוויה של הדודה יוכבד למנוחת עולמים.

היא הייתה סוג של מוהיקנית אחרונה, שריד של השבט שהוקם בארץ לפני ואחרי השואה. יוכבד, שהייתה בת 96 או 99 במותה, עלתה ארצה כילדה, יתומה מאם, לבדה (היא נשלחה ע"י אביה שנישא מחדש ולא ממש יכול היה לעמוד בפני אשתו החדשה שכנראה לא רצתה את ה"נדוניה"). היא השתבצה כאן בעבודה במסעדה, למדה לבשל, והתפרנסה.

אהבתי לבוא אליה עם אבי ולאכול מהחמין הנפלא, ממיני הבלינצ'ס, מהמאפים ועוד מטעמים. יוכבד הייתה אישה צנועה בדרישותיה מצד אחד, והעריכה מאד אסתטיקה וחינוך. היא לא למדה לימודים גבוהים למיניהם – ואולי בגלל זה היה לה ראש פתוח, תאוות למידה ואינטליגנציה רגשית.

היא גידלה משפחה מפוארת ועזרה בפרנסתה בעבודה קבועה. על שויון האישה למדתי אצלה, בביתה ובסביבתה. אשת חיל אמר עליה בנה, שהוא בן דודי. והוא צדק.

יוכבד הייתה מבוני הארץ, אלה שאף אחד לא שמע עליהם, אלה שהיו מאחרי המנהיגים, לא זכו בתמיכה רחבה  – ולא עמדו במרכז הבמה.

 מותה החזיר לי את הגלגל האישי – לאחור, והגורל האנושי חזר להגיד לי שככה זה עובד.

התבוננתי בקבוצת המלווים, כשני תריסרים של אנשים מבוגרים, להוציא את הנכדים, ואמרתי לעצמי שזה ה"פרס" על חיים ארוכים, בחלק מהזמן – ארוכים מידי.

תקלת שרות – אורנג'

ספטמבר 18, 2014

הנייד מת פתאום. וגם המחשב שלי מועמד להחלפה אחרי שהתקשה להתמלא, ושינוי סוללה לא השפיע מספיק. באחת – הרגשתי מנותקת מהעולם, כמעט בפאניקה. כמעט ערומה. כמעט בודדה.

עוד באותו אחה"צ התייצבתי באורנג'. וזה מה שאמרתי: הנייד מת. הבחור הצעיר הושיט לי מספר ויותר משעה חיכיתי. וכל זאת בשביל מה? כולה היה צריך להזיז את הסוללה ממקומה. מה שלא ידעתי.

למה? שאלתי. למה? למה האיש שנתן לי את המספר לא בדק את זה אם ידע שזאת תקלה צפויה? למה הייתי צריכה לחכות? אני עושה קסמים אמר לי הבחור הצעיר בחיוך, ואני חשבתי שקסם לא היה כאן.

בבוקר שוב שתק המכשיר. הפעם פרקתי את הכיסוי, הזזתי את הסוללה והוא חזר לעבוד.

עכשיו אני מבינה שהפעלת הטלפון – לא תהיה עוד כשהייתה, יש לי תפקיד: להזיז את הסוללה.

והשאלה: מי הזיז לי את הסוללה?

האם יש ללילה לבן יתרונות?

ספטמבר 15, 2014

אני שואלת את עצמי – מה הרווח שאפשר להפיק מלילה לבן? אני אוהבת לישון, צריכה את השמונה שעות שלי בערך. ועכשיו כבר אחרי חצות. האם יש  משהו יצירתי שמחכה לי בפינה? איזו לידה חדשה של הפתעה? מהפך? אחר?

זוכרת את הלילה שלאחר לידת ביתי הבכורה – לא ישנתי כל הלילה. הייתי נרגשת מידי.

זה היה מזמן.

עכשיו אצלי לילה לבן – שחור בחוץ. אבל אצלי האור דולק וערוץ המזו כבר הפסיק את הקלאסית והתחיל סוג של ג'אז. נותר רק לחכות ולראות מה ילד יום.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 266 שכבר עוקבים אחריו