היועץ כמדריך טיולים

מאי 12, 2008 by benziv

אני פוגשת את חברי, יועץ גם הוא, באחד מבתי הקפה. אנחנו מתכננים פרויקט משותף שלא בטוח מה סיכוייו להיוולד ואחר כך לשרוד. אבל אנחנו ממשיכים לתכנן. יש לנו מספיק אנרגיה לעשות את זה.

איכשהו מסתבר שאחיו מדריך טיולים. אני אומרת לו: ‘גם אנחנו מדריכי טיולים, אנחנו מטיילים עם הארגון לעתיד, אנחנו מטיילים עם הארגון, לכאן ועכשיו שלו, להווה, אנחנו עוזרים לו לתכנן את המסעות שלו, אנחנו גם נוסעים הרבה’.

הוא אומר לי: ‘ את יודעת, שנינו גם אחי וגם אני - נסמכים על השפות שאנחנו יודעים, שנינו צריכים להחזיר את הקבוצה בשלום בתום המסע’.

ואני אומרת לו: ‘אמרתי לך. גם אתה מדריך טיולים. אתה גם מדריך את המנהלים והמנהלות שם. לא?’

כשנגמרת הפגישה, אני אומרת לו: בוא, אלווה אותך קצת. אנחנו מתחילים ללכת, הוא גורר אחריו את התיק ובו המחשב. הכל נישא על גלגלים, כמובן, ואני אומרת לו: ‘תראה, אתה נראה כמו בעליה למטוס’. והוא עונה לי: ‘כן, זה אותו התיק שגררתי איתי גם כשנחתתי בשדה התעופה, הלילה ב03:30. מדריך טיולים, לא?’

היה חם היום בתל אביב, נפרדנו והמשכתי למכונית שלי. שמחתי שאני נוסעת הביתה. הוא יצא לעוד פגישת עבודה אחת.

 

כי אם כל כך קשה לאדם בחייו, למה שיהיה לו קל יותר במותו? - משל ההוספיס

מאי 12, 2008 by benziv

אחרי שהורידו את העניים לפת לחם, אחרי שזרקו את הזקנים חזרה למשפחותיהם לשם הישרדות, אחרי שחברות כח אדם קיבלו את כל הלגיטימציה להוריד את מעמד העובדים לכדי כלום וכלום ואחרי…

וגם אחרי שמעטפות שמנות עם כסף הגיעו לזה או לאחר בעילית של המדינה, ואחרי שההון הלך אחרי ועם השלטון ו/או להיפך וגם עשירי הארץ הלכו ובודדו את עצמם הרחק מההמון…

 - הגיע כנראה זמנם של ההוספיסים. ההוספיס של תל השומר שבו ניתנת לקבוצה  קטנה של אנשים, לבוא, ולמות בשלווה, בכבוד - בתוך כשבועיים - עומד להיסגר.

כי אם כל כך קשה לאדם בחייו, למה שיהיה לו קל יותר במותו?

כיוון שזה כל כך מעצבן - אין לי יותר מילים.

חברים שלי, עודד ונירה, ובני ביתם - רוצים לשנות את העולם שלנו

מאי 11, 2008 by benziv

עודד הוא חבר ותיק מזה 18 שנים. היכרתי אותו בשנת 1990, כשהתחלתי לעבוד באינטל, ועברתי לגור בירושלים.

הוא הזמין אותי לארוחת ערב מיוחדת בביתו, וכך היכרתי לראשונה את אשתו נירה, ואת ארבעת ילדיהם. בימים ההם עודד ניהל את אחת המחלקות היותר מורכבות באינטל. כל מה שאכתוב עליו ועליהם ישמע כקיטש, אבל זו אמת. לכן רק אומר שכמעט מידי שבוע, אני מקבלת את הטלפון הקבוע של עודד, לפעמים בדרכו לכאן או לשם, לפעמים מהבית. כמעט תמיד, נמצאת איתו גם נירהלה שטוענת שקודם הייתי חברה שלו ואחר כך גם חברה שלה, ואני לא מתווכחת עם חברים טובים, ולכן אני מקבלת את זה כמו שזה, ובאמת את עודד היכרתי - קודם.

עודד הוא לוחם נמרץ למען דו קיום ולמען שלום, וכל מעשיו בשנים האחרונות מוקדשות לזה. האיש הוא אנטי סטריאוטיפים - מובהק. בודק ובוחן כל דבר ומחפש את האמת שככל שאני יודעת היא קשה מאד למציאה, קונפורמיות היא ממנו והלאה. מידי פעם אני שומעת שהוא בדרכו ממסיק זיתים שבאחד מהכפרים בגדה, שהופרע על ידי מתנחלים, שהוא בדרכו מהפגנה, שהוא בדרכו ממפגש מצוין עם חברים, שנירה, ממש ברגעים אלה מלווה משפחה עם ילד חולה לטיפול באחד מבתי החולים.

הוא מאמין בשיויון בין בני אדם.

האהבה שלהם זה לזה וגם לעניין עצמו - איננה נזילה (ראה זיגמונט באומן), הם נאמנים לדרכם.

בביקור האחרון שלו, בחו”ל, שהה בקובה וגם שם ראה שיש מעט, אבל מתחלקים והעיקר - מאד נקי שם. גם זה עולם הולך ונעלם.

נירה היקרה שלי, עושה דברים נפלאים שדורשים המון כח נפשי בנוסף לצעידה שלה יחד עם עודד בדרכים הלא זרועות הנ”ל. שנים התנדבה בהוספיס המקומי, וטיפלה באנשים שנוטים למות, כמובן בהתנדבות. ייתכן שהיא ממשיכה בכך גם היום. מידי פעם אני שומעת סיפור על ילד שליבה יוצא אליו, ואיך ההורים שלו - לא ממש עומדים מאחוריו (נירה עובדת בגני ילדים ומטפלת במה שאני הייתי קוראת: ילדים מאתגרים).

מידי פעם הם מאמצים מישהו או קבוצה שלמה. פה רופאים אפריקאיים שבאו ללמוד כאן - סביב שולחן הסדר ופה חבורה אחרת. עכשיו הפכו לסבא וסבתא של ילדה שאימצה אותם ככאלה (אין לה סבים)… ולפניהם עוד מעשים טובים אחרים שעוד לא שמעו עליהם, אבל מחכים לפתחם.

אני מרימה כוס לכבוד החברים שלי עודד ונירה לכבוד כל אחד מבני ביתם, שלוחמים ומקדישים זמן, אנרגיה ומאמץ - לבנות כאן סביבה טובה יותר.

יודעת שיש ומקווה שיהיו אנשים רבים כאן, שילחמו למען סביבת חיים טובה יותר שיש בה יותר צדק, יותר חינוך, יותר רווחה, יותר אהבה לאדם באשר הוא אדם, יותר ניקיון ויותר יצירה (גם זה נשמע קיטש, אבל זה ממש - לא). 

 מצו”ב מאמר של אילנה המרמן, מהארץ, אליו הפנה עודד את תשומת ליבי.

לי אישית, חבל שאנחנו לא דומים לסקנדינבים בדברים שונים. זה אחד מהמקרים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=980907&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

היום יום הולדת 65 לאיש שלי

מאי 10, 2008 by benziv

ברכתי אותו על הבוקר, וחיבקתי. כבר אתמול שאלתי אותו אם היו לאימו צירים ממושכים, אבל הוא אמר לי שהוא לא יודע. בבוקר אמרתי לו שאולי הוא כבר נולד. זה היה באלבי שליד טולוז, שבצרפת. קצת צחקנו על ענייני הצירים ושעת הלידה. האיש היקר שלי נולד בתוך המלחמה. הוא הפך לבכור, אחרי שאחיו שהיה בכור לפניו נפטר. במהלך המלחמה, נולד לו עוד אח. אחרי המלחמה חזרה המשפחה שלו לאנטורפן. משם עלו ארצה, כשהם שלושה אחים. 

לא, אין לו חלומות שהוא רוצה להגשים, אבל, כן, הוא מוכן להגיע לסלון האווירי פעם. הסתבר שיש שניים: אחד בבריטניה ואחד בצרפת (אני מכירה דווקא את הצרפתי), והם נערכים בכל שנה באחד משני המקומות לחילופין. וזאת יש להגיד: האיש אהב תמיד מטוסים והתחיל לעסוק בהם בגדנ”ע אויר. די הרבה שנים הוא בביזנס הזה.

אחר כך היה יום רגיל עד לצהרים. פה ושם צלצלו להגיד לו מזל טוב.

בצהרים נסענו למסעדה שהציע, ושם הוא שתה יין ואני מים.

אכלתי למנה ראשונה סלט חסה, ולמנה שנייה דניס בגריל, בתוספת סלט גם כן. לקינוח - חצי פרוסת עוגת גבינה ללא סוכר.

הוא אכל: מרק פרות ים, שרימפס בחמאה ושום, ואורז. לקינוח אכל את החצי השני של עוגת הגבינה, ועוד כוס קפה.

איחלתי לו שתי ברכות: הפרקטית: שיהיה בריא, הבונוס: שיהיה מאושר, ושלא ייקח ללב שטויות. שאלתי אותו אם אפשר כבר לקבוע שנחגוג לו כאן 75 בעוד 10 שנים. בלחש אמרתי לעצמי שאני מקווה להיות אז איתו.

בינתיים הסתבר שביקשו ממנו להאריך את החוזה בעבודה לעוד שנתיים.

שמחתי בשבילו.

בשבוע הבא - המסיבה. מקווה שיהיה מוצלח. 

הכשלון שלי: עודף משקל

מאי 9, 2008 by benziv

בתוך כל יומן של ניצחון אפשר למצוא כשלונות. אי אפשר כנראה בלעדיהם. והחוכמה היא ללמוד מהם, אחרת, חבל על הכשלון, לא??

אני חייבת להוריד במשקל. אין ספק. אני גם לא אוהבת את מי שאני פוגשת במראה, אבל הרבה יותר מזה: לא בריא בשבילי העניין הזה.

כבר שמרתי פעמים רבות על דיאטות, וגם הצלחתי ואפילו שמרתי על משקל נכון לאורך זמנים ארוכים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי - שוב לוחמת ולוחמת ושוב לוחמת במלחמה הבלתי פוסקת הזו.

אני צריכה להוריד קודם כל 10% מהמשקל שלי היום. זה לא כל כך הרבה, אבל זה קשה. אחר כך אולי אוריד עוד, אבל 10% הם הכרח של ממש.

משקל טוב יותר ישפר אולי: את מאזן השומנים בדם, את תפקודי הכבד, את רמת הסוכר. הוא גם יקטין את הסבירות של חזרה מחודשת של סרטן. ובכל זאת - כל כך קשה לי.

אני שומרת על כל השאר: מתעמלת, לוקחת תרופות בזמן, הולכת לבדיקות בכל המוסדות האמורים לעזור לי לשמור על חיי, מתעניינת ומעודכנת בחידושים רלוונטיים, פוגשת רופאים.

וזה לא מספיק.

לאחרונה: ויתרתי כמעט לגמרי על עוף בתפריט שלי. אני מרבה לאכול ירקות, קטניות. אני אוכלת ביצים, ומעט תוצרת חלב עיזים. אני מתקנאה בסינים הרזים שפגשתי במסע שלי. ראיתי אותם אוכלים: קערית אורז קטנה בפתח החנות. וזהו.

אבל אני אוכלת כנראה יותר מידי מהדיאטה.

אני גם חוטאת מדי פעם, במיוחד כשאני מתארחת.

עניין נוסף שמקשה הוא התרופה שאני מקבלת: ארימידקס. היא עושה נזקים די גדולים: מעלה את השומנים, פוגעת בכבד, מגדילה את הסיכוי לאוסטאופורוזיס. בנוסף כתוב שהיא יכולה להביא למצב של אנורקסיה, ולעיתים להשמנה. ואצלי - היא  פוגעת בכל מה שכתוב כנזקים אפשריים, ומוסיפה לי גם השמנה.

עוד שבעה חודשים אסיים את החמש שלי איתה, ואולי קודם אצליח להוריד במשקל. האונקולוגית שלי אסרה עלי להפסיק את התרופה, בינתיים.

המלחמה נמשכת. אני עייפה, ולא מוותרת.

 

פרס ישראל - זוית אישית

מאי 8, 2008 by benziv

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.

יום הזכרון גם לחיילים ‘לא גיבורים’, שלא מספרים עליהם

מאי 7, 2008 by benziv

כשתשמע הצפירה הבוקר, אהיה בבית הקברות, ליד קברו של איש צעיר שמצא את מותו בצבא במה שיכול להיקרא ב”נסיבות  טראגיות”, וצרף את משפחתו לשכול.

כמה עצוב. בחור צעיר, שיכול היה לחיות אולי, אבל - בחר במידה כזו או אחרת של מודעות בהיפך הגמור. ירה לעצמו כדור בראש, בשרותים.

אני זוכרת עד היום את הטלפון שבישר. אביו היה על הקו, אני הייתי במטבח, בעצם בין המטבח לסלון, בבית שהיה לנו בתל אביב. אז רק ידעתי שמת. עוד לא הבנתי שהתאבד.

ומאז, אביו חסר מנוח. מחפש ומחפש. מה בדיוק היה. איפה האי דיוקים. איפה הטופס הזה. למה לא נעשתה הבדיקה הזאת.

והדמעות על קברו של חייל זה, אולי קשות עוד יותר. לא אויב מבחוץ הפיל אותו. מי שהפיל אותו הוא האויב הקטן מבפנים שרוגש ולוחש במשך כל ימינו - ולפעמים מצליח.

ואין מוות כזה יכול לקרות בלי הרבה רגשי אשמה: מי אשם: הצבא? המשפחה? ההורים? האחים? הסבים? הוא עצמו? מי לא ראה ולא שמע? ואולי בכלל גם כאן יש מקום להיסטוריה: שתי משפחות המוצא - ניצולות שואה, לסבתא - מספר על היד. היא ‘בוגרת’ אושויץ, האישה היפה והאצילית הזו. אולי משהו התגלגל לו משם?

דווקא ביום הזיכרון רוצה להזכיר כי לא כולם מתו בקרב. ויש כאלה, והם רבים, רבים מידי, שמצאו את מותם בתאונות בכביש, בתאונות אימונים, ובתאונות ‘פסיכולוגיות’.

גם הם היו חיילים. וגם הם ניסו, אם כי לא הצליחו, להגן על אחרים ועל עצמם. 

גם לכבודם אני עומדת היום, ומקווה שבעתיד ישכילו להוריד את מספרם. 

רגע לפני יום הזיכרון

מאי 6, 2008 by benziv

עוד בוקר שמתחיל אצלי בעצלתיים, רגע לפני יום הזיכרון.

אני עצובה.

ימי זכרון רודפים זה אחרי זה, וכמעט בכולם יש חללים חדשים, חלקות צבאיות גדלות.

כבר הרבה שנים מקווים הורים שילדיהם לא ילחמו, אבל זה ממשיך וקורה, וגם השנה נוספו קברים חדשים של הורים שחשבו כך אולי. 

ההרהורים והשאלות מתחרים ומובילים למקומות שונים:

א. הסוף: איך מסיימים את הדבר הזה, את הקטיף של הצעירים?

ב. אפשרויות: מה יכול להיעשות ועוד לא נעשה?

ג. מנהיגות: איפה המנהיגות שלנו? האם אי שם, בין השורות היא צומחת? האם היא תוכל להמציא את השינוי?

ד. העתיד: איך יוצאים לדרך חדשה? האם יש לנו אלטרנטיבה?

ה. המחיר: האם כל זה שווה?

ו. הרווח: מי המרויח של העניין הזה?

ז. התחלה מתחדשת: וחזון אחרית הימים: ישראל, מדינה פורחת שאזרחיה אוהבים אותה ונהנים בה. מתי?

מילים טובות על פנחס זיונץ מקיבוץ מענית

מאי 5, 2008 by benziv

מידי פעם, לפעמים לעיתים תכופות יותר או פחות, אני מקבלת במייל חומר שמעביר לי איש יקר מאד, פנחס זיונץ. החלטתי להקדיש לו את הפוסט.

את פנחס מצאתי בחיפושי אחרי מקורות מידע על אימי הדסה לבית קשושנקה (ספר) ז”ל. ידעתי את שמו דרך בן דוד של אימי איתמר ספר ז”ל (שאביו, דודה היחיד של אימי, שעלה ארצה בזמן), מקיבוץ שריד, וידעתי שעזר לו לקראת מסעו לפולין. ובכל זאת עברו כמה שנים עד שהעזתי ויצרתי קשר.

וכך מתחיל פנחס את עדותו השמורה במוזיאון יד לילד שבלוחמי הגטאות:

שמי פנחס זיונץ . אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב (באזור העיר לובלין). כשהמלחמה פרצה בשנת 1939 הייתי בן שמונה וחצי.

בלילה לפני גירוש היהודים מן הגטו, זה היה ב-7 מאי 1942, הגיע לביתנו איכר פולני, ידיד של אבא, עם סוס ועגלה. הורינו ארזו מעט בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר, כי הוא פחד מהלשנה.
הברירה היחידה שעמדה לפנינו היתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מן הכפריים בסביבה.
עדותו זו, ומילים שהחלפנו בשלב מאוחר יותר, היו לי חשובות מאד בניסיון שלי להבין מה קרה ביער, מה היה הדבר שהוביל למות אימי בשנת 1952, כשכבר לא יכולה הייתה יותר.

פנחס היה ילד באותם הימים, ולמרות זכרונו היוצא מהכלל לא זכר את אימי, אבל הוביל אותי לאחרים שכן זכרו אותה. אחת מהן היא דודתו מארה”ב, שהסתבר שכתבה את קורותיה ביומן, מיד אחרי המלחמה. לאימי הוקדשו שם כמה עמודים. קיבלתי אותם ממנה בפולנית, תרגמתי לעברית, והכנסתי לעבודה שהגשתי באותם הימים לאוניברסיטה.

עוד לפני הפגישה ברר פרטים, וכך בפגישה הראשונה שלנו בסמינר הקיבוצים לשם הוזמן כדי להרצות על השואה, שאל אותי את השאלה הקשה מכל: האם את יודעת שהיא שמטה את ידו של הילד שלה?

אמרתי שכן, אבל האמת היא שהייתי נדהמת מידי. לא, לא ידעתי.

איכשהו פתאום הבנתי עוד משהו. פתאום הבנתי ששני ילדיה של אימי, שלו חיו היו אחי, ואיתם ברחה מהמתבן שהתגלה, היו עימה, הקטן נורה ונפל מיד והגדול, פשוט נשמט מידה במהלך המהומה. למחרת, עם שוך הסערה, נמצא קפוא ליד אחד העצים.

פנחס מסר לי את כתובתה של עדה נוספת.

הסתבר לי שהוא מוקד המידע של הניצולים המעטים (כעשרה שרדו, שלושה מהם התאבדו), והיה לי לעזר רב.

ביקרתי אותו בקיבוצו, ופגשתי גם את אשתו המרתקת, רחל, גם היא ניצולה. היא מסרה פרט קטן וחשוב אחר, שקשור בתגובות הסביבה למותה של אימי. כשמחפשים משהו, כל פתית אינפורמציה הוא בעל משמעות.

בארץ היה למורה. שנים רבות עבד בתחום, והיום הוא מעביר את סיפורו ועדותו בפני תלמידים בבתי”ס להוראה ואחרים. וכך, ברנוב, העיר הקטנה בפולין, שרק מעטים שרדו, זוכה בכל זאת לבמה.

מחכה לקבל הרבה מאד מיילים בהמשך, שהם דרישות שלום צנועות וחשובות מפנחס.

ורק - שיהיה בריא וימשיך. וכן, אני צריכה לבקר בהקדם.

נראה. אולי יום העצמאות הוא דווקא היום הנכון?

 

 

שישים (60!) מיליון סינים הושמדו ע”י הסינים עצמם

מאי 4, 2008 by benziv

כבר עברו להם יותר משישה חודשים מאז חזרנו מסין, אבל המסע לא נגמר. הוא התחיל בחבורה של אנשים שיושבת באוטובוס ויוצאת לדרך ונמשך באופנים שונים.

מידי פעם מתקבלת הצעה, לצאת לטיול משותף בארץ, ומידי פעם מתקיימים מפגשים קטנים בין חבורות ו/או זוגות שיצרו קשר באוטובוס הזה.

המדריכה שלנו עדיין שולחת תזכורות אלקטרוניות.

בסוף החודש נלך להצגה בתיאטרון חובבים בגני תקווה: ‘ביקור הגבירה’, בהשתתפות דיבי בן יוסף, אחד המטיילים איתנו.

בשבת ארחנו את איגו ודבורה, זוג חברים שישבו לצידינו באוטובוס במהלך הטיול. ‘ברבורי פרא’,  הספר שקראנו לפני המסע הוא עדיין נושא לשיחה.

60 מיליון סינים הושמדו בידי הסינים עצמם בימי המהפכה.

 

לא יאומן, ואולי, כן. כן יאומן. מה שאנשים יכולים לעשות לאנשים!