הרהורים של… הזדקנות

מוזמנים. רוב האנשים כבר יצאו לפנסיה. והשיחה מתגלגלת. תמיד אפשר לדבר על השחיתות במדינה ועל האכזבות ממה שנהיה. נושא חסר גיל ולכן גם בפגישה שלנו – הוא תופס מקום.

אחר כך מתגלגלת השיחה הלאה, למקומות אחרים, לכיוונים אחרים. בסופו של ערב, אני יודעת את הישגי האחרים, מי היה באיזה תפקיד, ואני גם מפרטת את שלי: זה עשה את זה ומכיר את זה.  ראש הממשלה לשעבר דווקא היה נחמד מאד, והשר לשעבר ההוא – היה ממש גאון. מפתיע שנכשלו בסופו של דבר וקשה להאמין.

וגם מדברים על ספרות, ועל תיירות בעבר ותיירות בעתיד.

ואני חושבת לעצמי שצריך להיזהר ממפגשים שהם חד גיליים, שבהם הנושא המרכזי הוא העבר, כיוון שההוה רגעי כל כך והעתיד כל כך קצר.

צריך לחפש את המפגשים הרב גיליים, וחשוב, להתעסק בשאלות הכאן ועכשיו, יותר מאשר של העבר. נראה. האם אוכל ליישם את ההמלצה הזו לעצמי. במפגש שעליו אני מדברת, הזמן שהוקדש לעבר תפס את העיקר…

צאינה וראינה

אני יושבת וכותבת. יום כזה. קצת מוזה וקצת אני מחייבת את עצמי. ולא פשוט להיות בעלת משמעת של כתיבה.

פתאום עולה בזכרוני ה"צאינה וראינה" של אימא שלי. שני כרכים גדולים, שהייתה קוראת בשבתות. וידעתי: כשאימא שלי קוראת, רוח טובה שורה עליה.

נסיתי מידי פעם לקרוא, אבל לא התמדתי. הסיפורים היו מג'אנר שלא הכרתי. קצת אגדות, קצת סיפורי תנ"ך. היום הייתי נותנת הרבה כדי להחזיר לעצמי את הצאינה וראינה שלה, שלא שימרתי ולא שמרתי אחרי מותה.

היא הייתה קוראת לזה: צנרנה (מתחת לכל האותיות, סגול). אולי ביום כמו היום הייתה נהנית לקרוא בה.

למדתי, מהאינטרנט כמובן, שהספרים נכתבו במאה ה-17 ושימשו את הנשים ללימוד תורה בעיקר עד לשואה. ספרות נשים, עם סיפורים, אגדות ובאורים.

כמה התרחקתי.

שלוש יריות

המשטרה כבר חסמה את הרחוב שמגיע לבית הקברות והפנתה אותנו לרחוב בנימין. אפשר היה להרגיש כבר בתנועה הערה, שהנה, אנחנו מתקרבים לרגע.

ברחובות הסמוכים עמדו בשקט מוכרי הפרחים, אלה שהמשטרה גרשה מהרחובות הסמוכים יותר. כיודעי דבר ומנוסים לא נעצרו לידם אנשים, והמשיכו ללכת. ואכן, ממש ליד בית הקברות, עמדו חניכי תנועות הנוער ומסרו לנו פרחי אלמוות סגלגלים, ואחרים נתנו לנו את ה"בול" הקטן שהדבקנו לבגדינו ועליו המילה יזכור. אפשר היה לראות את הבאים, בצבעיהם השונים, מפנים חלק מהבגד, למילה יזכור, על רקע הכחול, והפרח האדום. אני שמתי אותו בצד שמאל, ליד הלב.

אחר כך התקרבנו לקבר "שלנו". היינו הראשונים. איש הנדסה קרבית כבר ייצג את החיל, ושוחחנו. הוא כבר 16 שנים בתפקידו. נראה צעיר. מבטא רוסי כבד. קל בתקשורת בינאישית. עזבתי אותו והתמקמתי על הגדר הנמוכה. מהנסיון אני יודעת שיהיה צפוף מאד.  ממש עוד מעט. חיילים מחלקים מים קרים בבקבוקים. אנשי העזרה הראשונה ממוקמים משמאלי.

והנה, באים ההורים, והחברים שהולכים ומתבגרים, והנערים, בעיקר אלה שהיו איתו והם כבר לא נערים, וגם הסבתא ניצולת השואה מצטרפת. הקבר הולך ומתמלא בזרים ובאנשים, ובקבר של החייל הסמוך – כבר אין אף אחד.

שנים אני מסתכלת על הקבר של החייל הסמוך. הוריו, עולים מרוסיה. אבא רופא, אימא אחות. האב לא מצא כאן עבודה כיוון שלא עבר בחינה. עומדת לה בדרך כלל המשפחה הזו, בשקט, באלגנטיות. האב נוהג להגיע בחליפה. מעולם לא דיברתי איתם.

קרוב לשעה 11:00 אני רואה שחלק מהמשפחה המצומצמת של החייל האחר הגיעה גם כן, האב חסר. הנוכחים כבר עומדים, וכמעט שלא נשמע דברם. שקט. מחכים לצפירה. והיא באה, ורק קול אחד מלווה אותה, קול של אישה שפורצת בבכי קשה. ואליה מצטרפת עוד אחת. שתי נשים בוכות בקול, השאר בשקט.

אומרים את מה שמקובל: קדיש ואל מלא רחמים, והקהל עונה בבת אחת ובקולות גבריים "אמן" שנשמע לי יותר כמו "מן". ואחר כך מדבר יובל שטייניץ, ובקושי שומעים אותו והדיבור של הקהל מתגבר ואני לא אוהבת את הרעש הזה.

שלוש יריות נשמעות, של משמר הכבוד, ושוב משתרר שקט. הטקס נגמר. ציפורים מבוהלות עפות לשמים. העצים הכבדים מצלים. צריך להיזהר במדרגות ובשבילים. אישה אחת שידעה ימים יפים יותר אוספת בקבוקי מים ריקים שנשארו לתוך שק פלסטיק גדול. 25 אג' לבקבוק. אולי תעשה כאן היום איזה 20 שקל. אולי יותר אם יהיה לה מזל. אני שוכחת לתרום לה את שלי.

אני חוזרת הביתה עצובה. בדרך אני מתבוננת במכוניות שחסרות דגלים. בחניה של הבית שלי אין דגל אחד על אף מכונית. נדמה לי שבשנה הבאה כבר לא יתאמצו ילדים ממוצא אתיופי למכור דגלים בצומת.

הצרכנים רוצים היום משהו אחר.

בעוד 3.5 שנים מתגייס הנכד הראשון שלי לצבא. הייתי רוצה שכבר לא יהיו מלחמות..

משבר בארץ, הדגלים הם סימפטום

אני יוצאת לצעדה הרגילה שלי בבוקר. בדרכי חזרה אני פוגשת את מירה להק, מקבוצת הכתיבה. תראי, אני אומרת לה, תראי את המכוניות מסביב: אין דגלים. ובדיוק אז עוברות כמה מכוניות עם דגלים. אבל, עדיין אפשר לומר מה שאמרתי: יש מעט דגלים, מעט מאד. על הרכב שלי הנחתי שני דגלים ממוגטים, אחד על כל דלת. זה לא במקום דגלים, אבל זה משפר את התחושה, בכל זאת אני עושה עם זה משהו. מירה אומרת שאצלה, בישוב, יש דגלים, אצלה על הרכב אין, כי הרוח נושאת אותם.

עוד אנחנו מדברות, וקולות עולים מביה"ס הסמוך, מתכוננים לטקס. שם יש דגלים. המוסדות. הם פעילים בחג.

בפולג גרות משפחות רבות. לכל משפחה כמעט שתי מכוניות. והדגלים שאני מוצאת הם בכניסות לרבי קומות, לבתים. עניינו של ועד הבית. היחידים ויתרו. התושבים לא יוצאים מגדרם.

ואני חושבת שאי אפשר אלא להסביר את זה בשחיקה שחלה. באכזבה מהמדינה. באכזבה מהשחיתות. משבר גדול אני רואה כאן. והדגלים הם הסימפטום. הביטוי לעייפות. הפטריוטיות ירדה למחתרת, מחכה שתהיה סיבה לפרוץ.

פחות דגלים השנה – נדמה לי?

ערב יום הזיכרון יורד עלינו. בקבוצת הכתיבה שלי ארועים כאלה לא עוברים ללא תגובה. היום הוקרא סיפור של אחות שכולה. איך כולם מתכוננים לחגיגות ואילו בביתה שלה מתקבלת הידיעה המרה. לא, לא על ידי משלחת של אנשי צבא, אלא על ידי הדוד והדודה. ואיך נגמרים החיים שהיו ומתחילים חיים אחרים לגמרי. ואיך שולחת האם יד בנפשה במלאת שנה לנפילת הבן, ועכשיו במשפחה כבר חסרים שניים.

סיפור, אחד מסיפוריה העגומים של הארץ הזאת.

ואני יוצאת מהמפגש, נכנסת למכונית ויוצאת לדרך. ואיכשהו נדמה לי או אולי זה אפילו מדויק ונכון, ששוב אי אפשר לומר שמלאה הארץ דגלים, דגלים, כדברי השיר הידוע. ולולא היו העיריות ממלאות את הרחובות, היה הרבה יותר ריק.

ואני שואלת את עצמי אם אין כאן קשר לכל נפלאות השחיתות בשלטון שידענו לאחרונה?

ומחר, בעת הצפירה אעמוד גם אני בבית הקברות. ואולי כשאצא משם, אראה שבכל זאת, מלאה הארץ דגלים.

אני הומלס, הוא אמר

לא היה פשוט להיכנס בשעות הצהרים לתל אביב, ועוד יותר קשה היה לצאת. מתל אביב לנתניה הגעתי בשעה וחצי, מה שאני עושה בשליש הזמן, בדרך כלל.

אבל מה שנגע לי ללב, היו אנשים שפגשתי, לא לפי המתוכנן.

הראשון היה בחניה ברחוב הארבעה: "אני הומלס", הוא אמר ובגרונו היה חור, וביקש כמה שקלים לקנות משהו. נתתי לו והמשכתי בדרכי. מזוית העין ראיתי אותו ניגש למכונית אחרת ומבקש מהנהג שלה.

בתום הפגישה, ובדרכי החוצה מן העיר, גיליתי על ספסל ליד רמת אביב, לכיוון דרך נמיר החסומה, ערימת שמיכות, נעליים, נעלי בית. הבטתי וראיתי שבתוך הערימה מישהי שוכבת ופתק בידה. היא ביקשה עזרה. לידה ישב מישהו עם כיפה שחורה, ונראה כקרוב לה. בין הספסל לבין הצומת הלך במרץ איש צעיר, ציציות בוקעות מחגורת מכנסיו, והוא מנסה למכור משהו גם כן.

ארבעה ביום אחד. קצת הרבה.

קבוצת כתיבה, דור שני

הנה התכנסנו

שוב 

ואנחנו יושבות

ויש גם יושב אחד

כולנו דור שני

ימים ספורים אחרי יום השואה

משק של כנפיים

 סיפורים, מילים, הורים

הם היו גיבורים, הם היו

הם שרדו

לנו נותר לספר

הנכד שלי גאון

החדשות מסביב מהממות אותי: החיזבאללה מתעצם, באיראן כבר מוכנים עם הפצצה, הייתה עוד תאונת דרכים, ענת קם מוכנה לותר על החסינות, אולמרט הוא אולי… ועוד. אבל עכשיו, ממש עכשיו, אני יושבת מול הנכד שלי. כלומר אתמול. ממש אתמול. במסעדה. הוא עם צלחת מלאה צ'יפס, אני עם סלט.

הצ'יפסים ארוכים. הוא יודע מה לעשות איתם. אחרי סקירה קצרה הוא מניח אחד מהם על השולחן, באלכסון, הוא שובר את השני לשניים ומניח גם אותם. הנה א' הוא אומר לי. אחר כך הוא מוציא עוד אחד ולאט לאט נכתב שמו על השולחן. הוא ממשיך, ומחבר אותיות סתם, ושואל מה הוא כתב. הוא כותב: ץה, אחר כך הופך את זה וכותב: הץ. ומה זה ואיך קוראים לזה. והצ'יפסים כמעט ולא נאכלים, ולעומת זאת השולחן מתמלא במילים שכתב בין אם הן בעלות משמעות ובין אם לא. בין אם התכוון ובין אם המציא.

אז מה אני מתפלאת? בגילו, כבר לימדו ילדים בחדר לקרוא. נכון, אף אחד לא מעודד אותו, אבל האחים הבוגרים שלו קוראים. כותבים. והוא יודע שגם הוא יגיע לשם ורוצה כבר עכשיו.

ילד קטן. חבל שאבא שלי לא רואה את הנין שלו. שעושה חדר במסעדה. ואני מתמלאת גאווה גדולה. קטן הנכד שלי, וכל כך רוצה לקרוא. עוד לא יודע שאפשר לקבל בחילה מחלק מהנקרא…  גם מהנשמע.

יותר ממאה אלף כניסות

במהלך כתיבהת הבלוג, נרשמו יותר מ-100,000 כניסות.

מספר מרשים ביותר, עבורי.

המשמעות היא שאפשר להפוך לעיתונאי/ת, לאידיולוג/ית, ללא קושי. בניגוד לאתמול, ניתן להשמיע קול, ניתן לזכות בהכרה, ובמידה מסוימת אולי גם להשפיע.

אין ספק שבלוג פופולארי הוא בעל יכולת השפעה גדולה.

הבלוג שלי עבר תקופות שונות בחייו: החל מתקופות שהשפיע הרבה, וגמור בתקופות ששתק. נכון להיום יש כמה פוסטים, שחוזרים ונקראים שוב ושוב. רובם קשורים בהנחיית קבוצות, ובאוכל (בריא יותר או פחות).

ולכן, לו הייתי רוצה להגדיל את הפופולריות של הבלוג הייתי מגדילה את התחומים הנזכרים לעיל.

אבל…

אני נהנית מהכתיבה, שהיא במידה רבה גם כתיבה לעצמי. נהנית מהתגובות. נהנית. לא מחפשת דווקא את הפופולאריות, אם כי המפתח כנראה אצלי.

שיהיה יום טוב, לנכנסים הוותיקים והחדשים!

להנחות קבוצה ביום השואה, ולהחזיק את אפלפלד ביד

לא פשוט בשבילי להנחות קבוצה ביום השואה, ולעבוד כרגיל. בדרך הלוך ושוב אני שומעת את הרדיו, אי אפשר להתנתק. אני חושבת מחשבות חדשות על הורי. בכל שנה אני לומדת משהו.

פוגשת את ה-קו שלי וגם היא לא פשוט לה היום. יום השואה, בוודאי.

וברור שיש עבודה ויש קבוצה.

חלק מהאנשים חסר.

חלק אחר מרגיש שצריך היה לבטל את המפגש.

חלק עובד כרגיל. חלק לא עובד וגם זה רגיל כבר.

אני מוציאה את "והזעם עוד לא נדם" ומצטטת שם את הדברים שאפלפלד אומר על הגדם. אני אוהבת את זה מאד. בעצם החלק הכי חלש אצל הגיבור, עוזר לו לשרוד: מארח לו לחברה, לוחש לו, מזהיר אותו, משמר עבורו את הזיכרון.

אני ממליצה לאנשים לחפש את החלק החסר שלהם, זה שפועם כמו בפצע, ולתת לחלק הזה לדבר אליהם. איזה שהוא חיבור בין יום השואה לבין העבודה שצריכה להיעשות.

ביבליו יעוץ.