הצגה בקאמרי – אי נוחות

אתמול ביקרנו בהצגה "סיראנו דה בארז'רק", הצגה מצוינת – אין ספק.

ישבנו ביציע, לצערי, נאלצנו לצאת בהפסקה מחמת קושי למתוח רגליים ולהרגיש בנח. אני מניחה שהמקומות מיועדים לאנשים צעירים, רזים, ובעלי ברכיים ורגליים גמישות. אנחנו בשנות השישים-שבעים, וחשנו את הכסא שמולנו מטריד את ברכנו שלא לדבר על כתפי שכנינו. בנימה הומוריסטית: נותר רק להיצמד זו לזה.

בהפסקה, אחרי שידורים חוזרים מהברך הימנית שלי – נאלצנו לוותר.

עלי לציין שכמעט אותו הדבר קרה ב"אימא קוראז'", סבלנו גם שם, אם כי הצלחנו לחכות לסוף, אבל עם מחיאת הכף הראשונה – עזבנו.

כך כתבנו לשרות לקוחות, היום ואף הוספנו את הסיפא:

לצערי – לא נוכל לראות את ההצגות הבאות שלכם.

חנוכה של ילדות

אבא ואימא הקפידו על חנוכיה, נרות וברכות, כמו גם על סביבונים ולביבות.
דמי כיס לא קיבלנו, כי לא היה כסף.

אבל היה חם בבית, וריח הטיגון מילא את האוויר.
לפעמים היו גם "גריווען" שעשויים משומן בעלי הכנף שהסתובבו בחצר.

בבית הספר שרנו מעוז צור, כד קטן, ובאנו חושך לגרש. למדנו על נס פח השמן ועל שהיינו מעטים מול רבים – וניצחנו.

לא ידעתי שיש משהו כמו חג ההודיה, אמריקה הייתה רחוקה מאד.

הלביבות של אימא היו הכי שאפשר:
3 תפו"א מקולפים, מגורדים ומסוננים, בצל מגורד, ביצה אחת, קמח – כמה שצריך (לא הרבה), מלח, פלפל ושמן לטיגון. היה שווה להיות בבית, בימים ההם ובזמן הזה.

בסוף הארוחה שיחקנו במשחקי שולחן.

אני מתגעגעת.

חברתי לרגע, חסון נורה (Hasoon Nura)

בקניון, אחרי השחייה, חיפשתי ספר, וחשתי ברעב. השחייה היטיבה, ריעננה והרעיבה. דוכנה של האישה הדרוזית שאני קונה אצלה מידי פעם לפה בלבנה – היה ריק. קניתי ספרים, וכשיצאתי – ראיתי אותה, מגיעה עם חפציה, עומדת להתחיל את היום.

שאלתי: מתי אפשר יהיה לקנות?
אמרה: אני ישים את הדברים. אחר כך תקני.
אמרתי: אני אחכה, יש לי זמן. עכשיו אני כבר נהנית מרגעים של זמן.

ישבתי ליד השולחנות הריקים וחיכיתי. פתחתי את הספר החדש בעמוד הראשון וקראתי עמודים ספורים. התבוננתי מסביב בחלונות הראווה של החנויות המנומנמות, וראיתי את הזבניות מגיעות ופותחות, מחזירות את המצב לקדמותו. בעשר בבוקר כבר יהיה הרבה יותר מלא.

הרגשתי את ריח הפיתה, וקמתי. היא בדיוק הפכה אותה לצד השני.

שאלה: מה לשים?
אמרתי: לבנה.
אמרה: לימון?
אמרתי: הוא מבקבוק, נכון? – אז לא.
אמרה: לא, מהגינה שלי.

עוד הוסיפה גם שמן זית וגם טאבולה, גלגה ונתנה לי.

הוצאתי שטר של חמישים, אמרה: אין לך עודף ?

אמרתי – לא. אלך לפרוט.
אמרה: לא, תשבי, תאכלי, זה חם, אני לא מפחדת עליך.

ישבתי, אכלתי. בינתיים מכרה עוד שתי לאפות, ואני פניתי לחנות הספרים וביקשתי לפרוט כסף.

חזרתי אליה ואמרתי: את עובדת קשה?!
אמרה: בבית גם, אחר כך באים הנכדים, ואוכלים. עשיתי מטבח בחוץ. אכלו אתמול ככה ממולאים, עלי גפן. כמה עשיתי.

דמיינתי את עץ התאנה בחצר, אולי גם עץ רימונים. הרחתי את הכרמל.

אמרתי: כל הכבוד, את סבתא טובה.
אמרה: בת כמה את? אני חושבת שאנחנו אותו דבר.
אמרתי 66.
אמרה: בת כמה אני?

לא ידעתי מה להגיד. אמרתי: 67.

אמרה: יותר.
אמרתי: 70.
אמרה: פחות.
אמרתי: 69?
אמרה:, לא, שישים ושמונה.

ואחר כך התגלגלה לה שיחה על ילדיה שבגרו, על נישואיה בגיל צעיר מאד, על זה שהיא סבתא לנינים, על הילדים המוצלחים שלה "יש להם שכל", שעובדים בבנק ועל נכדה שבדיוק קיבלה קידום, על שעזבתי את חיפה, ועל שהיא באה כל יום מעוספיא או דלית אל כרמל, לעבודה שלה.

לבסוף, ממש לבסוף, אמרה לי בהתלהבות: תבואי בשבת. נתנה לי את שמה. הרגשתי שאנחנו חברות.

שאלתי את עצמי – מתי שכחנו אנחנו את נימוסי הכנסת האורחים. מיד התגעגעתי לכפרה ולימים ההם שהיינו משוטטים בסמטאות ואנשים יכולים היו להיכנס הביתה ולבוא כל אימת שבא להם.

בקומה השמינית, שבה נמצא ביתי, סגרתי את הדלת על מנעול, הוצאתי את המחשב, והתחלתי לעבוד.

הכנות לפסח, וגעגועים לבית שהיה

ההוראות הפעם מפורטות:

תעשי בבקשה את הדגים של סבתא דינה, את הכופתאות של סבתא , ואת החרוסת שלה. וגם.. הפעם אני רוצה לקבל ממך את המתכונים.

עמדתי בתור, התבדחתי עם האחרים. מישהו הזמין בורים. שאלתי מה הוא עושה איתם. אישתו עושה אותם, הוא אמר, עם בצל, שום, עגבניות חתוכות ומעט רסק. וזה טעים. שאלתי מאיזו עדה הוא, והוא השיב שמתורכיה. התורכים מכינים דגים נהדרים, אבל זה לא הדג של סבתא דינה.

בחרתי שלושה קרפיונים, כבר כמעט לא היו בהם סימני חיים. איש הדגים אמר שהוא מוציא אותם ושם בצד, כדי שלא ידקרו אותו. הוא גם הראה לי איך הם עדיין חיים. הוא צדק. הייתי עצובה בשביל הדגים וזכרתי את מרדכי מהצרכניה בקריית חיים, שנתן להם לחיות טוב עד הרגע האחרון ואז – במכה אחת בעורף, היה ממית אותם.  אימא הייתה אוהבת לתת להם לשוט באמבטיה, וכך זכיתי בבעלי חיים נוספים (לבובי, שהייתה מרחרחת סביב) עד לרגע ההכנה. היא הייתה זו נותנת להם את המכה הגואלת או שלא. תמיד התפעלה מזה שהם חיים עד הסיר. על החלק הזה אני מדלגת…

"שניים מהשלושה", ביקשתי "לחתוך לפרוסות יפות. את הראשים להשאיר שלמים, ודג נדול – לטחון".

הדגים, ארוזים יפה, חיכו לי עד היום.

בשעה 04:00 בבוקר נדדה שנתי. ניסיתי לעבור לסלון ולנמנם מול הטלויזיה. דני סנדרסון שר שירים יפים, ולמרות זאת – לא הלך לי. ב-05:20 קמתי, והכרזתי בפני עצמי שזו שעתם של הדגים.

קצצתי בשקט בצל, קילפתי סלרי וגזרים. העמדתי לבשל את הציר, עם הראשים. ועכשיו הריח ממלא את הבית.

עד לשעה 10:00, אני חושבת שאסיים את חלקי בהכנות לסדר, ואולי אצליח לחזור לישון קצת.

יהיה לילה ארוך. אני רואה את אימי, יושבת בחלוק לבן, הרוסה מעבודה בליל הסדר, וכח לא נותר בה. אני לא רוצה להיות כמוה. אצטרך למצוא זמן לנוח.

אבא אמר לה שהיא מלכה. זזה לא ממש עזר.

בשעה מאוחרת יותר אדווח שהכל מוכן.

אני סבתא אתי, זוכרת את הדגים של סבתא דינה – ומכינה אותם לבני המשפחה. ואת המתכון אעביר הלאה, כך שביום מן הימים, סבתא אילת תבשל ותעביר את המתכון הלאה.

וכה יעשה לחרוסת ולכופתאות.

שיווק – קטבים

אי אפשר בלי שיווק – קוטב אחד.

הוא מעורר אצלי רגשות לא קלים ודחייה – קוטב שני.

אני מעריכה אנשים שיודעים לשווק את עצמם ואת המוצרים שלהם – קוטב אחד.

אני מרגישה רע בקרבת אנשים שמשווקים את עצמם כל הזמן, בלי מוסר, בלי גבולות, בלי חמלה – קוטב שני.

 

בימים האחרונים אני נדרשת הרבה לסוגיית השיווק. מדובר באנשים צעירים יחסית, במקצועות שונים, שרוצים להיכנסס לשוק. מדובר אפילו במחשבות על עצמי ועל חברותי.

וזה קשה מאד, אין ספק, במיוחד אם אותם אנשים נמצאים בסביבה מקצועית רוויה. במיוחד אם הם מתקשים בדברים מסויימים (למשל: להמשיך ולשווק, או רחמנא לצלן – לבחון כמה הם מיומנים או לא, יכולים או לא – בלי להאשים את אלה ש"בגללם" הם לא מצליחים).

והנה, ממש ברגע כזה מהורהר וקוטבי, נופל לידי כמו פרי בשל מייל שקיבלתי מגיל פרץ, בלי שביקשתי ומבלי שדרשתי, ככה, שלח את עצמו על פני המים והגיע גם אלי. כבר תמהתי לאן נעלם.

ואין כמו גיל פרץ לעורר אצלי את כל מה שכתבתי קודם, בתחילת הבלוג, על הקטבים, במיוחד אלה השליליים. כדי שתדעו למה אני מתכוונת – אעתיק לכאן את דבריו ואשמח לתגובותיהם של שלושת – ארבעת הקוראים שלי, ואם תרצו – לכו לשמוע את המרשמים שלו. אותי לא תמצאו שם:

שלום בן זיו אתי,

נבחרת לקבל את האימייל הזה, כי יש לי הרגשה שהנושא יעניין אותך באופן אישי:

כשהגעתי לפני 4 חודשים לפאלו אלטו, הרבה גבות הורמו למעלה: כל יזם או עובד שנשלח לעמק הסיליקון מטעם חברה בינלאומית, ושמע שקבלתי מייד גרין קארד רצה לדעת את הסוד.

הערב ב-9 אחשוף את זה, במסגרת ראיון בשידור חי מקליפורניה בנושא :"….."

אתה מוזמן להצטרף לראיון-וובינר בו תקבל דוגמאות, רעיונות וטיפים "יצירתיים" לפיתוח הקריירה והמותג האישי שלך.

בין השאר – אספר :

• מה השגיאה הנפוצה ביותר שאנשים עושים כאשר הם מופיעים בפני קהל או מבצעים פרזנטציה?
• איך קבלתי "גרין קארד" בלי לחכות 5 שנים, בזכות המותג המקצועי שבניתי?
• מה אתה יכול לעשות כדי לפתח מוניטין של מומחה מקצועי?
• איך תוכל  – תוך יומיים בלבד – לשדרג את  יכולת מינוף הקריירה שלך?
• ו… למה כדאי לך לבטל את כל הפגישות ב-7 וב-13 בינואר, ולהשאיר את היומיים הללו פנויים עבורך!

926 איש נרשמו לראיון-וובינר הערב  – בו תוכל גם לשאול שאלות הקשורות לקריירה שלך.

ערן שטרן, המראיין שלי, מי שכתב את הספר "להגשים" בוודאי יוסיף גם עצות ספונטניות משלו, כך שתקבל 1+1…במבצע חינם.

הקלק עכשיו כאן, והרשם.

להשתמע,

גיל פרץ

נ.ב.  – אנחנו רוצים להגיע ל-1000 משתתפים. מוכן להעביר את המייל הזה גם לחבריך?

 

כופתאות של אימא שלי, לפסח

פשוט, פשוט. ומה צריך?

על כל ביצה, כוס מים. תבלינים לפי הטעם (מלח, פלפל, אגוז מוסקט וכו') אחר כך מוסיפים קמח מצות. אימא לא ידעה להגיד את כמות קמח המצות, אבל חזרה ושנתה: לא לעשות את זה סמיך מידי.

מאז אני שואלת את עצמי: מה זה סמיך מידי. התשובה שלי לעצמי – שהמזלג יעשה בקלות, כבתוך שלו, בבצק ההולך ונוצר. אחר כך אני מעמידה את הבצק לנוח, והוא מתקשה, כך שאפשר להכין כופתאות.

המרק או המים החמים (ממליחים אותם קלות), רותחים, ואז, בכף ובידיים רטובות ממים או שמן אני מגלגלת כופתאות והן נושרות מידי למים החמים מיד כשהן נראות לי כליל השלמות.

לעיתים הייתה אימא ממלאת את הכופתאות, אבל זה נראה לי ממש לא נחוץ היום (בכבד).

10 דקות, הורתה לי אימא, והכופתאות מוכנות. כשצפיתי בה, ראיתי שכופתאות מוכנות הן כופתאות שצפות על המים.

אימא הייתה מוציאה אותן בזהירות לכלי שיצר אבא, כדי שתישארנה עגולות עד לצלחת.

בכלל, הייתה אימא מזמינה אצל אבא כלים מתאימים. היא שהגיעה מצרפת, עם מערכת כלי בישול מפוארת, שכמותה מוצאים היום בחנויות איכות לכלי בית, כמו למשל: מחבתות כבדות, סירי ברזל כבדים וצבעוניים ועוד, ידעה בדיוק מה היא רוצה.

היה גם סיר מיוחד לבישול הכופתאות. הוא נמצא אצלי, אבל אני לא משתמשת בו, כיוון שהוא עשוי מאלומיניום. מאבא היא ביקשה סיר שטוח, כזה שאפשר יהיה לבשל בו דגים וכופתאות. והוא עשה. נדמה לי שזה חג הפסח הראשון שאני לא משתמשת בו. סתם סיר, נירוסטה, שטוח, ישמש אותי.

איזה כיף.

אני מכינה כופתאות וחוגגת עם הורי ואחי את הימים שהיו פעם. כאן ועכשיו כמזכרת לשם ואז.

אקלקטיקה של יום אחד

אז מה היה היום?

לפי סדר הזמנים:

א. ביקור בבית חולים. הוצאת תפרים ושאר ירקות. ממש כמו שנאמר אתמול. עכשיו מתחילה מלאכת השיקום הארוכה. טיפין טיפין של חזרה לחיים רגילים. בית החולים מבריק ביופיו (אסותא). השיחה עם תמי מאלפת. תמי אחות נפלאה, לאחרונה בכירורגיה. הרגישה שהטיפול הטוב לחולים אפשרי עדיין בבתי חולים פרטיים. הרבה פחות בציבוריים. חלמה להיות אחות. רואים את זה בכל צעד ושעל שלה. נוגעת באיש שלי באהבה ואני מרשה לה. מקסימה.

ב. חוזרת הביתה ויוצאת לדרך. מורידה את המטען היקר שלי ומקווה שיהיה בסדר. צריך להסתדר לבד. ילך לישון כנראה. די מעייפות הפרוצדורות הרפואיות. אין לי חניה. אני מאחרת 9 דקות. אחת הסטודנטיות יותר. תהיה שעה לא מוצלחת. האיחור הוא רק פתיחה. לפעמים אני לא מבינה מה יש לי לנסות ללמד אנשים. למה? למה דווקא אני? אולי ביום אחד אפרוש ואעבוד רק עם כאלה שממש רוצים. שנה הבאה?

ג. אהובה איננה: שומעת. מצטערת. שמחה רק שלא תסבול. כל כך הרבה כויות. לא פגשתי אותה אישית, אבל ברור לי שהייתה לה נוכחות. נראית מיוחדת. איכשהו מרוצה. אני מניחה שהיא חושבת שיש לה את הג'וב הטוב ביותר בעולם. תוי פנים – מיוחדים. יש רגעים שאני חושבת שהיא יפהפיה של ממש. בערב אלמד עליה עוד קצת: מעבר למנהיגות שלה. יש לה בן זוג. יש לה חמישה כלבים. ויש לה אהבה גדולה: משטרה. האם ידעה כמה היא אהובה? הזרים הרבים יגידו לה.

ד. נתניהו עושה אוטסורסינג, מרים תעזור לו בכך:  לא ברור לי אם זה טוב או רע. אולי יהיה מהיר יותר. אולי לא. מי יסכים? מי יתנגד? איזה מחיר הולכת לשלם מרים? היא ראש העיר שלי – נתניה, איזה מחיר תשלם נתניה? או שאולי נתניה כבר מתנהלת מעצמה?

ואלי ישי, הוא כבר מבין שיצטרך לוותר על הכבאות. נדמה לי שזה לטובה.

ה. אהרוני מספר משהו על אטריות: לא מעניין. אני הולכת למחשב. האטריות עברו לרקע. מזכיר לי סיפור, אולי אכתוב עליו. יש לי כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם ואין לי זמן. אולי בשנה הבאה. מהאיש לי למדתי אימרה באידיש: "אזוי קוכן די לוקשן!" המשמעות: עכשיו אני מבין איך עושים את זה.

ו. יש לי מרק על האש: כנפי הודו, עדשים ירוקות, סלרי, גזר, דלעת, שמיר, גזר. אני נזכרת ששכחתי בצל. שיהיה ככה. בפעם הבאה.

עוד שעתיים וחצי – אני במיטה. עייפה. היום לא הייתי ביריד של חבר. אלך לשם מחר. אראה מה נשמע ואם הקצב של מכירת ספרים בכלל, ושלי בפרט – גבר…

המועדון הספרותי והפעם נורית ירדן והרמן קוך

ושוב אנחנו עולים במעלית אל הבית שיודע לארח כל כך טוב. הפעם אנחנו ממש בסוף ההתכנסות. מהר למדי מתיישבים, במיוחד אני שבאתי ולא הרגשתי בטוב.

על השולחן הקטן אני ממעיטה את ערימת הבוטנים הקלויים במלח. האיש שלידי מספר לי שהוא כבר ארבעים שנה הולך ובא למועדון הזה, שמתנהל מעצמו. אני חדשה הרבה יותר, רק כארבע עשרה. הנה, גם אני יושבת כאן ועוד מרגישה קצת חדשה. אפשר להיות תמיד עולה חדשה. ויש גם חסרים. נדמה לי שהפעם באו פחות.  מרים לא הגיעה.

הארוחה הספרותית מתחילה. למנה הראשונה אנחנו מקבלים את נורית ירדן, שספרה עובר בינינו. העין שלי תופסת מילה: פמיניסטית. נזכרת בימים ההם. אני לא דומה לפמיניסטיות שבתמונה. פחות ספורטיבית. יותר מבוגרת. אבל פמיניסטית.

תמונה של ילדה קטנה ומשקפיים על פניה, עומדת בדשא. לבדה. העמידה שלה קצת לא בטוחה. אני רואה גם את המשקפיים שקיבלו את הכבוד המגיע להן והצטלמו על בד רך. וגם ערימות של ספרים. ביניהם ספרים של אידה פינק, ספר על גילוי עריות, ועוד.

יושבת נורית כמעט מולנו, מדברת בקול רך על הספר שלה. היא קיבלה את המתכונים של אימה בירושה. אימה הייתה בשלנית צמרת. אבל לא ספר בישול מונח לפנינו, אי אפשר לבשל מתוך המתכונים כולם, חלקם דורשים יכולת לאלתר ולסיים. כתב היד של אימה בולט על הנייר החום, וגם שפתה: "להכות את השמנת". איזה סוד יוצא מהמילה הזו, להכות את השמנת? ואולי זה סתם תרגום משפה זרה?

http://www.text.org.il/index.php?book=0713121

למנה העיקרית עולה ספרו של הרמן קוך, ארוחת ערב. הנה ההולנדים האלה, מדברים סרה איש ברעו, ממש כמו הישראלים. יושבים להם במסעדה מפוארת, לא קבוצה שולית, אלא משפחה מתוך האליטה, מתוך הממשלה. אלה פניה של העיליתה השולטת, המנסה להסתחבק בשפע של חופשות ומנות שמוגשות עם יין. לאט, ובהפסקות, עולים וצפים אלה שנמצאים ליד השולחן של ארוחת הערב, אבל אינם נראים ואינם לוקחים חלק באירוע הגשמי שמתרחש שם. האירוע שלהם פורץ כמו רוטב שטעמו חזק מידי אל השולחן בטיפות או בזרמים קטנים.

דפנה המנחה מפנה את תשומת הלב לאפשרות לראות כאן הקשר למלחמת העולם השנייה, שגם היא לא ממש מדוברת. האם יש כאן משהו נאצי? הרעיונות שלהם – איפה הם נקלטו? האם הם הגורם לכל מה שאירע? האם יש משהו גנטי אצלנו, שמוריש לנו מידי פעם את הגן הרצסיבי של הרשע, או שהוא שתול בנו תמיד כמו הצל של יונג?

רק הבוקר לימדתי את הנושא של קטבים. גשטלט. יש בנו גם מיטיב. גם מרע. גם נדיב ומחבק וגם רוצח. הנה, הספר מספר את הסיפור.

עכשיו מקבל הספר חיים אחרים מאלה שהיו לו כשקראתי אותו לפני השינה או ליד הטלויזיה דוממת או מדברת. הדילמה המוסרית היא במרכז הדיון.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1182658.html

אחרי הדיון הסוער, ואחרי העוגות הנימוחות, אני מבינה שהמועדון הזה, שוב העלה את קריאת הספר הזה – מדרגה.

המארח נפרד מאיתנו. המעלית מורידה אותנו אל החושך. שבעים רגשית ופיזית אנחנו רואים את השאלות המרחפות לאטן ברקע. מדברים והולכים אל הרכב, אחר כך נמצא את דרכינו הביתה.

מציאויות מרובות – כלי/מדריך ליועצים ארגוניים

את השאלות הרשומות מטה, אני שואלת בכל פעם שאני נכנסת לארגון, או שומעת עליו מאנשים שאני יועצת להם.

אחת ה"הפתעות" שאני מגלה, היא בדיוק סביב המונח "מציאויות מרובות", שמתייחסת לעובדה שכל אחד מהאנשים חי בעולם משלו.

ולכן טוב שיש ערכת שאלות מוכנה מראש, עליה ניתן להוסיף כמובן עוד:

1. איך זה שאחרים רואים בצורה כל כך שונה ממני את ההתרחשות?

2. אם אני מניחה שיש לכולנו מטרה משותפת, איך זה שאין לנו תמונה אחת של המצב ומה צריך להיעשות?

3. איך זה שאנשים מסוימים לא קיבלו את המטרה, התהליך או המבנה הרצוי להם עצמם (לפחות כמו שאני רואה אותם)?

4. האם יש משהו בעל ערך בכל אחת מהתפיסות האחרות המוצגות ע"י האנשים? האם אפשר להשיג תרומה?

5. איך והאם ליצור מציאות אחרת – משותפת יותר לכולם? מה זה צריך להיות – המציאות הזו? איך תראה?

אחרי שגמרתי לשאול את השאלות האלה – אני תמיד מבינה יותר. כלי טוב.

מה בין טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני (דואו פסנתרים) לסופרויז'ן של קו מנחים?

הגעתי לאוניברסיטה הפתוחה עייפה.

 אני עסוקה בחשיבה על כמה פרויקטים בו זמנית, אחד מהם הוא הכנה למפגש בנושא של סופרויז'ן               

 (http://www.ippa.org.il/index.aspx?id=1486&itemID=947).

היה זמן, זה נפלא. מבעד לדלת הסגורה עלו צלילים. אני מאד אוהבת לראות חזרות, אבל אי אפשר היה להיכנס לאולם. עוד רגע זה יתחיל, והעיפות תימוג ותשאיר אותי מלאת התלהבות.

בדרך כלל המוזיקה היא מקום להרהורים, אבל הפעם הייתי ממוקדת מאד, לא רק במה שקורה על הבמה, אלא גם בהשוואה למה שקורה למנחים, כאלה שעובדים בקו, וכן במפגש שאני אמורה להעביר על סופרויז'ן (הדרכה של יועצים).

ומעשה שהיה כך היה: טמי קאנאזאווה ויובל אדמוני: דואו פסנתרנים, הגישו לנו "חמש פואמות סימפוניות נודעות בנוסחים מקוריים לשני פסנתרים (לשון ההודעה)" .

מצאתי את עצמי מעבירה מבט בין שניהם. כל אחד מהם ישב מאחורי פסנתר הכנף שלו (הם התחלפו במושבים ובפסנתרים מידי פעם), והעברתי את העיניים שלי מאחד לשנייה ולהיפך. רוב הזמן מצאתי את עצמי מתבוננת בה יותר מאשר בו. היא הייתה נינוחה מאד, ישבה בשמלה סגולה נהדרת ובפנים מלאות הבעה. הוא היה ענייני, נע הרבה בכיסא, הרצה בהומור ובידענות על מה שעומד להיות, והסביר כל אחד מהקטעים.

ומייד עלתה השאלה הראשונה: בעבודה, האם נראה לי שזה בסדר להתבונן או להיקשר אפילו, יותר לאחד מהנועצים?

ועלתה ובאה השאלה השנייה: איך אני יכולה לראות את שניהם, שני הפסנתרנים בו זמנית?

התשובה הייתה שזה היה בלתי אפשרי. כשאני עובדת, ונותנת סופרויז'ן לשני מנחים, אני מצליחה למצוא את נקודת האמצע, ומסתכלת אליה "בעיניים רכות" (ביטוי שלמדתי ממורתי, סוניה נויס). ופתאום מדבר יובל אדמוני על המבט האימפרסיוניסטי, שהוא מעורפל, מרומז. הוא מדגים. ואני חושבת לעצמי שאת המבט הזה אני מחפשת בסופרויז'ן וכן מצליחה, לשמחתי לגלות. זהו המקום שבו אני רואה שני אנשים שעובדים יחד והם מטושטשים קמעה, כל אחד מהם מתערפל לתוך הגבול החדש שיוצר אותם כזוג, כישות בפני עצמה.

ואז אני  שואלת את עצמי את השאלה השלישית: האם השניים על הבמה, הם דוגמא טובה להשליך עליה את מחשבותי על הקו מנחים שאני עובדת איתם? מה תפקידם של המנחים בקבוצה? האם הם פסנתרנים? ואולי מנצחים? ואולי חלק מתזמורת?

ועוד אני מוסיפה: איך הם שומרים על קשר עין זה עם זה? איך הם מעבירים מידע? האם הם מנגנים את המנגינה שאליה התאמנו קודם לכן שעות ארוכות, או שהם מייצרים יחד עם הקבוצה, בניצוחם, את המנגינה שמיוחדת שתיווצר, תוך אילתורים שמתאימים הרבה יורת לנגני ג'ז ?

ושאלות ממשיכות ונובעות וכבר איבדתי את המספר: המפגש ההדרכתי שלי איתם: האם שלושתנו מייצרים מוזיקה אחרת לגמרי, שנשמעים בה קולות מהמוזיקה שניגנו בקבוצה שלהם בלעדי? האם אני רואה ושומעת קטעים נבחרים, או אולי הם מצליחים להביא לי דוגמיות אוטנטיות של מה שהיה שם?

והשאלות רודפות שאלות אחרות: מה התפקיד שלי? הנה, כאן אני מקשיבה, ונותנת משוב של כפיים, ומה שם?

והשפה? האם יש לנו שפה משותפת? האם הזוית שלי – בהכרח מביאה משהו אחר למפגש? אנחנו מייצרים משהו שבין דיאלוג לטרילוג. לעיתים יש גם מונולוגים, אבל הם קצרים מאד…

והם, המנחים שלי, האם הם מתחרים? משלימים?

טמי ויובל הם גם זוג נשוי. המנחים שאותם אני מנחה קשורים לאנשים אחרים בחיי האהבה שלהם, במפגש איתי, הם אנשים שעובדים יחד. רק זה. מה שונה במקרה כזה? 

אחרי ההפסקה אני נועצת עיניים ובוחנת: איך הם מתחילים. הנה, הוא מסדר את המשקפיים. שניהם נעים בכיסא עד שהם יושבים בו טוב. היצירה מונחת לפניהם. אנחנו המאזינים, הקהל. בעבודה אני  קהל של אישה אחת. זה שונה. איך הנועצים שלי מסתדרים בכיסאות שלהם? במה הם עוסקים רגע לפני שאנחנו מתחילים? והקצב? הפסנתרנים שלנו שומרים על קצב אחיד, מנגנים קטעים מסויימים יחד או עונים כהד זה לזו, ואיך זה אצל הנועצים שלי?

ואיך האירוע מסתיים? ואיך אנחנו מסיימים?

אחדים באו לשמוע קונצרט, אני כנראה באתי גם לעבוד…